בפרק הקודם:
היא לקחה את התמונה בידה וניגבה את שכבת האבק ממנה.
פייה נפער לרווחה,היא הרגישה את נשימתה דועכת ופוסקת.
היא תפסה במהירות את כל ערימת הדפים ממנה נלקחה התמונה והחלה לפשפש בה בזריזות. היא מצאה עוד תמונות.
גם בתמונות האלו כיכבו אותם האנשים מהתמונה הקודמת.
בכל התמונות הם עמדו מחובקים,מאושרים ומאוהבים.ואף באחת הם נשקו אחד לשני.
עיניהם קרנו אושר ושמחה.אף אדם ללא חוש הבחנה יכול היה לראות את האהבה שאפפה אותם.
בתמונות עמדו גבר ואישה.
הגבר היה "הבוס" בצעירותו והאישה,ללא כל שמץ של ספק,הייתה אימא של סנדי.
הפרק יצא מאודדד ארוך,רציתי לחלק אותו לשניים אבל בסוף החלטתי שאין לי כוח,אז סליחה על האורך!!!
פרק 36
סנדי הרגישה איך אחיזתה בתמונה מתהדקת.בטנה צנחה.היא הרגישה כאילו הכול מסביבה נעלם ועוצר.ענייה נעצמו באיטיות, כך לא תביט לאמת בעניים.
היא פתחה את ענייה והביטה בתמונה שנית,אולי היא תשתנה.אך זה לא קרה,זה רק הוכיח את הידוע לה כבר-הבוס-הוא אביה.
היא המשיכה לעיין בדפים והמסמכים הישנים בתקווה שאולי תימצא מסמך כל שהוא המבטל את העובדה הזו,כמו תמרור המבטל את קודמו.אך היא עצמה לא האמינה 'במסמך המבטל'.
נשימתה נתקע לפתע.ריאותיה התנפחו כמו בלון,והיא חשה כי עוד רגע יפרחו ויתעופפו ברחבי החדר.
תעודת לידה.
שם הוולד סנדי מורגאן.שם האם סילביה מורגאן.שם האב מקס קלמן.
"מקס קלמן..שמו האמיתי של הבוס,כנראה-" היא אמרה לעצמה בשקט.
היא הייתה עדיין מוכת הלם,תנועותיה היו מגושמות ולא מתונות.מול ענייה עמדה התמונה הראשונה שראתה בה את אימא ואת "מקס"-הבוס.ביחד.
נשמע צעקה.
"טוב!טוב תירגע יא חתיכת זקן מטומטם!אני אבדוק את המחסן המעופש הזה!"
"אני לא מבין למה צריך את כל השטויות האלו.." הוא המשיך,אך המילים נאמרו רק בתור מחשבה בקול.
הדלת החלודה של המחסן נפתחה בחריקה צורמת שגרמה לסנדי ליפול מתוך ענן המחשבות שלה ולהיזכר שהיא עומדת בתוך מחסן ישן של ארגון מאפיה,שבמקרה שייך לאביה ולהחזיר את חשיבתה הצוננת.
אך היה כבר מאוחר.
האיש עמד בפתח המחסן.לאחר שנייה נוספת האור נדלק והתפשט במהירות ברחבי כול המחסן. האיש הביט בסנדי. "מה לעזזל-"
סנדי ללא היסוס שיגרה את ידה אל כיס המכנס בו חיכה בנאמנות האקדח.
סנדי פעלה בפזיזות ובקלות ראש.האקדח נשמט מידה משום שלא הספיקה להיאחז בו היטב.הוא נחבט ברצפה והחליק הרחק ממנה.
האיש באותו הזמן כבר עמד וכיוון את אקדחו על סנדי.
הוא לחץ על ההדק כשהאקדח מכוון הישר לראשה..
נשמעה ירייה.סנדי עצמה את ענייה-מצפה למותה.כששמעה את רעש הירי שפילח את האוויר ציפתה שראשה יתפוצץ ותוכנו ישפך על הרצפה.זה לא קרה.במהרה היא הבינה שהירייה פספסה אותה.היא פקחה את ענייה ותהתה הכיצד?
אל מול ענייה ראתה את ג'ון נאבק בשומר המקום-שניסה להורגה.
לולא ג'ון היה מופיע,סנדי הייתה יושבת עכשיו על אחד העננים עם טבעת זהב מעל ראשה ומנגנת בנבל-כך היא דמיינה לעצמה.
תחילה תהתה אם היא רואה נכון-זה אכן ג'ון?..אך במהרה הייתה בטוחה בכך.
כנראה ג'ון עקב אחריה כשרגשות האשמה החלו לאיים עליו.עכשיו היה הרגע המתאים לצאת ולכפר על התנהגותו הקודמת.
אקדחו של השומר נשמט מידיו ונחת ליד רגלו של ג'ון.הוא ניסה להגיעה לאקדח.
סנדי זינקה לעבר האקדח שלה ואז נחלצה לעזרתו של ג'ון שעדיין נאבק בשומר.אך כבר היה מאוחר.נשמעה ירייה נוספת.
השומר הצליח להגיע לאקדח וללא היסוס ירה בגבו של ג'ון.
ג'ון נפל על הרצפה כשדם זורם ממנו בנהרות.
סנדי הגיבה מהר לכך.היא לחצה על ההדק ושלחה ירייה הישר לראשו של השומר.
הוא נפל ונחבט ברצפה,אך החבטה כבר לא הכאיבה לו.
סנדי מיהרה אל עברו של ג'ון.פיה נפער לרווחה ונשימתה הואצה.
הוא שכב על בטנו בתוך אגם של דם שהתפרץ מגבו.
הוא עוד נשם.
היה כל כך הרבה דם,סנדי לא ידעה בדיוק מאיפה הוא מתפרץ,אך גם אם הייתה יודעת זה לא היה מועיל.
"אני מצטע-ר" גמגם ג'ון בקול משתנק.
"אני סולחת לך,רק אל תלך.." ענתה לו סנדי בקול דועך ודמעות פורצות מתוך ענייה.
"אני מצטער על כך שזרקתי אותך ככה,וגם על זה שעקבתי אחריך היום"
"אני זאת שצריכה להצטער" היא רצתה להודות לו כי הציל אותה ומצא את מותו,ולהתנצל כי לא הצליחה לעזור לו.אך לא הרגישה בנוח להגיד לו זאת בעודו נאבק על כול שנייה נוספת מחייו.
הוא שלך יד רועדת אל פניה של סנדי ופתח את פיו על מנת לדבר.
"אני אוה-" הוא לא סיים את משפטו.ענייו נעצמו ונשימתו חדלה.
"אני גם אוהבת אותך.." היא גמגמה בקול נחנק מבכי כשגוש נתקע בגרונה.מענייה פרצו דמעות ללא סוף.נשימתה כמעט נפסקה והיא בכתה בכי מר.
היא ערסלה את גופתו של ג'ון בידיה.כאב החל לנקר בה מבפנים.ליבה נקרע לחתיכות,חתיכות קטנות מידי שלא תוכל לאסוף יותר.
דמעותיה נטפו מענייה והחליקו על פניו המדממות וחסרות החיים של ג'ון.
היא ליטפה בעדינות את פניו.אך הוא לא יכול היה להרגיש זאת.הוא לא ייענה לה בליטוף עדין על הפנים,הוא לא יביט בה יותר בעניו העמוקות.הוא מת.מת לעולם.
"מה לעזאזל קרה לך אידיוט!!" נשמע קריאה הולכת וקרבה מחוץ למחסן.
בטח האחראי על "ההבטחה" של המקום.
סנדי נרתע מהקריאה הפתאומית.היא ניגבה את ענייה הדומעות ודרכה את שמיעתה.
היא הכריחה את עצמה להניח את גופו של ג'ון מנסה לרסן לפחות קצת את דמעותיה.
כל בגדיה היו מגואלים בדם,אך זה לא הפריע לה.
היא דידתה אל הדלת.נאחזה בחוזקה באקדח ונעמדה לפני הדלת,מצדו הימני של המשקוף.מצפה לאדם שעומד להיכנס למחסן.
ראש השתרבב באיטיות פנימה. "שכה יהיה לי טוב.." הוא מלמל כשראה שתי גופות מלאות בדם. בזה הרגע סנדי הכתה בו בחוזקה עם האקדח.
האיש נפל על הרצפה בחבטה כשאבק עולה מן הרצפה.
סנדי לא הרגה אותו,היא רק דאגה שיאבד את הכרתו.אפשר עוד להוציא ממנו תועלת כל שהיא,הרי כפי שזכור לה מתים לא מדברים ולא יכולים להוסיף לה מידע חדש.
היא יצאה החוצה.רכבו הלבן של ג'ון-הונדה סיוויק.ציפה לבעליו לא רחוק מהמחסן.בעלים שלעולם לא יחזרו.היא חשבה וכאב פילח את מוחה.
היא העמיסה את האיש על גבה וגררה אותו אל המכונית.למזלה הוא לא היה כל כך גדול,אך רחוק מלהיות רזה.
"חתיכת נוד זקן ושמן" היא מלמלה כשהיא מתאמצת לא להפילו.
חריקה מוזרה כל שהיא נשמע קרוב אליה.תחילה תהתה מה זה,אך בעקבות בוא הריח הבינה מייד כי האיש שהיא נושאת על גב שיחרר כמה גזים מגופו..
"חתיכת פלצן מסריח!" היא צווחה כשהיא מפזרת את האוויר סמוך לאפה ביד מטפורית-משום שידיה אחזו את האיש על גבה.
היא התיכה את האיש על הקרקע ודרכה עם רגלה על פניו."זה על הפלוץ" היא אמרה בכעס.
סנדי התכופפה והביטה מעל הגלגל הקדמי של הרכב.כמו שהיא ציפתה ג'ון השאיר את המפתחות שם.הטקטיקה עם החוטי חשמל מתחת להגה עובדת רק ברכבים ישנים.כמו הפג'ו 205 שגנבה ליפני כמה ימים-היא חשבה.
היא פתחה את הרכב וזרקה את האיש אל הרצפה מתחת למושב האחורי.החריקה המוזרה נישמע שוב."אוהה!!! אני ארצח אותך אם זה יסריח שוב!" היא צווחה לעברו וטרקה את הדלת בעצבנות.
היא מצאה צינור זרוק במרחק סביר מהרכב של ג'ון.היא לקחה את הצינור וקשרה איתו את ידיו של האיש.כל כך חזק שידיו הפכו לכחולות.לאחר מכן אותו גורל ציפה גם לרגליו.רק שהפעם זה לא היה צינור,אלה חתיכת חוט תיל שהייתה בדיוק באזור.
היא התיישבה במושב הנהג ושקעה שוב במחשבות.
ג'ון.
היא לא הפסיקה לחשוב על ג'ון.איך שהוא שוכב שם במחסן המאובק,חסר חיים.
היא חייבת לעשות משהו בנדון.
סנדי יצאה באיטיות מהרכב כשראשה שמוט ועיניה מביטות בעצבות על הדמעות שנופלות באיטיות מענייה ומתערבבות בעפר.
כשנכנסה פנימה היא החלה להיחנק מהבכי אך לא יכלה לעוצרו.
"ג'ון..אני אוהבת אותך" היא מלמלה בקול משתנק.
סנדי חיבקה את גופו הקר של ג'ון ונישקה אותו."השארת אותי לבד,ג'ון" היא לחשה באוזנו,כאילו יכול לשמוע אותה.
הגיע הזמן לעזוב.היא הניחה את גופו על הקרקע כשהדמעות נופלות על גופתו.
היא לקחה את תעודת הלידה שלה והתמונות.דחסה אותם לכיס המכנס.
ראשה שוב נשמט כמו בובת מריונטה,והיא יצאה בעצבות מהמקום.
סנדי התיישבה במושב הנהג והתניע את הרכב.
קרני השמש כבר החלו לבצבץ מבעד לחשיכה.
לאחר בארך דקה של נסיע היא עצרה בצד הדרך,ליד טלפון ציבורי.
"יש רצח ברחוב בריג' בניין מס' 40,בואו מהר" היא נבחה לתוך הטלפון ברגע ששמעה את פקיד המשטרה עונה ואז ניתקה.
הם יטפלו בעניין ג'ון והוא יזכה להיקבר כמו בן אדם.
מתחת לענייה של סנדי היו סימנים כחולים,כאילו משהוא הכה אותה.ראשה כאב.אמנם ראשה היה עמוס במחשבות על כל מה שקרה.אמה מתה,אלכס ועכשיו גם ג'ון.וכמו כן העובדה שאביה זה "הבוס" באה להוסיף מלח על הפצעים.למרות כל זאת העייפות הצליחה לפלס לעצמה מקום נכבד במוחה.
הרכב החל לנוע לכיוון הכביש הראשי.היא חשבה היטב על תוכניתה,אך לא ידע היכן ליישמה.
המרתף.
המרתף של בית מס' 56.הוא נמצא במקום שקשה להגיעה אליו,וכמו כן קירותיו לא יתנו לגלי הקול לפלוש החוצה ולהיקלט באוזניהם של אנשים שיקראו למשטרה.
היא זכרה את שיעור פריצת המנעולים שלימד אותה חבר קרוב של משפחתם בעקבות ניסיון לעניין אותה במשהו כששמר עלייה שבוע שלם.(כשהוריה-בעצם,אמה ואביה החורג.- נסעו לחופשה)
השעה הייתה 4:32 בבוקר .
היא נעצרה ליד בית מס' 56 והחנתה את רכבה במקום כמה מוסתר בין שיחים.
היא השאירה את האיש ברכב והיא עצמה הלכה לפלס את דרכה-לפרוץ את המנעול.
כשהיא הייתה עוד ילדה קטנה,סנדי אהבה לשחק במרתף עם חבריה.בשבילם זה היה המקום הכי נהדר בעולם.באותם הימים המרתף היה נשאר תמיד פתוח לציבור הרחב.עד שערב אחד נכנס לשם ילד,הדלת נסגרה ונתקע.אף אחד לא שמע את הבכי,הצרחות שלו או קריאותיו לעזרה מבעד לדלת הברזל העבה..ההורים היו מזועזעים למצוא את ילדם שעון על דלת המרתף התקועה,חסר נשימה.
כמובן אחרי התקרית המזוויעה הזאת המרתף ננעל.
סנדי הוציאה חתיכת מתכת ושינתה מעט את צורתה כדי שתתאים למשימה.
המנעול נפרץ,זה היה יותר קל ממה שחשבה.
סנדי הלכה לרכב והביאה את האיש.בדרך היו עוד כמה "חריקות" שבקעו מגופו.
"תפסיק כבר!!!!"התעצבה סנדי.כאילו שזה באמת יעזור.
כשהאיש התעורר הוא גילה מסביבו חושך מוחלט וסמיך.
הוא הרגיש שהוא יושב על כיסא.רגליו וידיו היו קשורים חזק.בתוך פיו הייתה תקוע חתיכת בד.כשסנדי תקעה אותה לשם,היא כמעט הקיאה בגלל המראה של חתיכת בד הזאת.מי יודע מה עבר עלייה,ואתם גם בטח לא רוצים לדעת.
האיש החל להשמיע צעקות שלא עשו את מטרתם בגלל אותה חתיכת הבד...
גם אם לא הייתה שם,בכול מקרה צרחותיו לא היו נשמעות,פשוט סנדי רצתה למנוע לעצמה כאב ראש.
לפתע נדלק אור.
סנדי עמדה מולו ובידה סכין ארוכה וחדה כשני כריש.
"יש לך שתי אפשרויות.או שאני אשתמש בסכין,או שתדבר כמו ילד טוב"
עניו של האיש התרחבו באימה.סנדי שמע טפטוף מעומעם.
היא הביטה אל מתחת לכיסא וצחוק רועם כמעט פרץ מתוך גרונה כשראתה כי האיש "השתין".
היא שנאה עצמה על זה.היא הרגישה חלאה.היא צריכה לענות עכשיו אדם על מנת לקבל ממנו מידע,לתת לו להאמין שהוא יכול להישאר בחיים אך לבסוף להרוג אותו.
היא הרגישה נורא,אך לא היה לה כל ברירה."אם לא האיש המטומטם הזה האיש המטומטם האחר לא היה נכנס למחסן,לא היה רואה אותה,וג'ון לא היה מת! " היא ניחמה עצמה.
"אז מה אתה בוחר?" היא הוציאה את פיסת הבד מפיו והעוותה את פנייה.
"אני לא יודע כלום!"
"טוב,הדרך הראשונה"
האיש החל להתנשף במהירות,נחיריו התנפחו כאילו מישהו תקע לו שם גולות.סנדי עצרה חיוך שרצה להתפשט על פנייה.היא שוב שנאה עצמה על זה שבא לה לצחוק ברגע זה.
"אתה יכול לשנות עוד את דעתך.."
"אני לא יודע כלום!באמת!!בבקשה!!" הוא התחנן.
סנדי נאבקה עם עצמה שלא להאמין לו.המראה המפוחד,השלולית מתחת לכיסא,היו לטובת האיש.אך סנדי ידע בבירור שהוא משקר.
היא לקחה את פיסת הבד ודחפה אותה שוב לפיו.
הסכין של סנדי החלה לחתוך באיטיות את בשר אצבעו.סנדי הרגישה נורא עם עצמה.
האיש החל להשתנק ולנהום כמו אריה פצוע.
"אתה עדיין תשתוק?" היא שאלה ועצרה לרגע את פעולת הסכין.
האיש ניצל את ההפוגה מהכאב והתנשף בכבדות.
שערותיו נדבקו למצחו בשל הזיעה.הכרס שלו עלתה וירדה בעקבות נשימותיו.
"זה היה עוד כלום,אפילו לא חתכתי לך את האצבע עד הסוף"
האיש נהייה לפתע היסטרי אף ממקודם.הוא החל לרעוד אך סימן בראשו "לא".
"אוקי,אין לי כוח לחתוך לך אצבע אצבע,אני אחתוך את האצבע הכי כואבת וזהו"
היא שלחה יד לעבר מכנסיו.היא לא באמת התכוונה לעשות זאת,פשוט היא ידעה שזה תמיד עובד.וזה עבד.
האיש החל לסמן בראשו "כן,כן" באקטיביות רבה.
"ילד טוב" מלמלה.
היא הוציאה את חתיכת הבד וזרקה על הרצפה.
"תתחיל-"
"אני לא יודע כלום"
"שוב!!?" התעצבנה סנדי ושלפה את הסכין.
עניו של האיש התרחבו באימה אך הוא נרתע למקומו,ולא צרח.
"איו..." אמרה סנדי בגועל כשהביטה לעבר מכנסיו.והריח הזדחל אל אפה.
"אתה..אתה...היית צריך להזהיר לפחות!!" במילים אחרות-האיש עשה את צרכיו.
"אז אתה תדבר חתיכת פחדן מחורבן..!!?"
"אני לא-" סנדי עצרה אותו. "שוב!!!?"
"טוב טוב!!אני אדבר..אבל על מה..?"
"על היום הולדת של סבתא שלי שנה שעברה,היה נורא נחמד!!למה על מה נראה לך?.."
היא קירבה אליו את הסכין.
"אני באמת לא יודע על מה!!"
"אתה רוצה משהו ספציפי...ממ...טוב.מי הרג את אלכס!?"
האיש חיטט כמה שניות בזיכרונו ואז פלט בנועזות."מייק דאורו"
"מה?אתה רוצה לשחק איתי משחקים!?" היא אמרה ושוב נאחזה בסכין.
"אני מבטיח לך!! באמת!!!"
"אותו המייק עם השיער השחור...שרדף אחרי אלכס לדירה הנטושה?" (מייק לא באמת רדף אחריה,אך כך חשבו אנשיו של הבוס)
"כן,אותו המייק.הזה שכולם אומרים שיש לו שריר במקום מוח.אני בטוח בזה.שמעתי את כולם מדברים על זה וראיתי אותו במו עניי מביא את הגופה של אלכס על שולחנו של הבוס"
סנדי קפאה במקומה.היא האמינה לו אך רצתה להיות בטוחה.הסכין שוב חזרה לפעולה.
"ללאא!! בבקשה זאת האמת!!אני נשבע לך!!בבבקשה!"
הוא דובר אמת.זה היה ברור. "מיק הרג את –אלכס.." היא גמגמה בשקט ושקעה במחשבות.
"הוא זה שבא והודיע לי על כך ש..אלכס מתה..הוא מי שבעצם הציל אותנו מההתנקשות האחרונה שלנו עם אנשיו של הבוס.איך זה יכול להיות..הוא הרג אותה..בעצמו ואז בא ומודיע לי על זה..?" חשבה סנדי.
"איך הוא הרג אותה?" הצליחה לפלוט לבסוף.
"הוא ממש כיסח לה את הצורה..הוא פוצץ לה את כל הפנים אי אפשר היה כמעט לזהות אותה.אבל ראיתי בבירור שזאת הייתה אלכס."
סנדי הייתה המומה.היא לא יכלה לדבר.היא ראתה אל מול ענייה את מייק-הרוצח של אלכס,ישן בבית שלה על הספה.ועוד איפה שהיא שומרת את כל המידע שהיא אגרה כל השנים.ואיפה שנמצאים שני הדפים הנותרים של הנוסחה..
"מה השם האמיתי של הבוס?" הצליחה לבסוף לפלוט ולהסיח מעט את דעתה מאלכס.
"אני לא בטוח,אף אחד לא יודע בוודאות"
סנדי איבדה את סבלנותה.היא התאפקה כבר המון זמן ושמרה את רגשותיה בליבה.עכשיו,היא לא יכלה יותר לשלוט בזעם שהצטבר בה.הזם שהתחיל רק בתור גור,ועכשיו הוא כבר בשיא כוחו.
היא התקרבה אליו עם הסכין והחלה לחתוך את אצבעו כאילו חותכת חתיכת לחם.פניה נשארו נוקשות כאילו כלל לא חותכת אצבע אנושית.
האיש צווח מכאבים.
"לא!! בבקשה!!" הוא פלט באימה.
היא עצרה את מלאכתה."דבר"
הוא התנשף מעט,הביט על אצבעו שהייתה תלויה על צירה כמו דלת רופפת.המראה היה מזוויעה.עניו התנפחו והוא הביט באימה על אצבעו המחוברת אל ידו רק ע"י חתיכת עור רופסת.
ואז פתח את פיו.
היה נראה שהוא עומד להגיד משהו או שפשוט הוא חיטט בזיכרונו.אך לבסוף פלט.
:"נראה לי משהו כמו מייק או מארק..והשם משפחה נראה לי אה..קולרמן או קילמן.."
"מקס קלמן?"
"כן!אני כמעט בטוח" הוא כמעט בכה כששוב הביט באצבע.
סנדי השפילה את מבטה אל עבר הרצפה ודמעות החלו להחליק על לחייה.המידע ניקר בה מפנים והיא הרגישה שבסוף לא ישאיר דבר ממנה.
"מי השותף של הבוס?"
"מה?איזה שותף?" הוא גמגם.
"אתה יודע טוב מאוד,מי שעוזר לבוס ליישם את החלק הקשור לכימיה"
"מה??"
"אל תעשה עצמך כאילו אתה לא יודע! עד עכשיו חתכתי לך רק אצבע וכמעט מתת מכאבים!אתה יודע,יש עוד הרבה חלקי גוף שאפשר להיפתר מהם.
האיש בלע את רוקו בקול.
"אז מי השותף שלו לייצור הנשק הכימי שלו?"
"אני ל-"
"אם תגידי שאתה לא יודע אני התחיל לענות אותך באמת"
"אבל אני-האיש היסס ליפני שאמר את דבריו-באמת שלא..יודע" הוא כמעט השתין שוב מרוב פחד.
אבל סנדי ידעה שהוא מסתיר ממנה מידע שיכול להועיל לה.
"טוב,אתה רוצה להיראות קשוח,טוב אני אתן לך הזדמנות"
"בבקשה לא!אני באמת לא יודע!" התחנן.
"יש חדשות טובות,לא נצטרך יותר את מר סכין"
האיש נראה מופתע אך בפניו הופיע מאט שמחה.
"ניקרא למר חשמל!"
"מה?? לא!!"
סנדי תחבה את חתיכת הבד המלוכלכת והמצחינה בפיו,בעודה הולכת אל הקיר ותופסת את אחד מחוטי החשמל החשופים.
האיש ניסה לצרוח,עניו שוב התנפחו באימה,אך סנדי ידעה שזה לא לשווא.
היא הורידה את חתיכת הפלסטיק המבודדת והוציא את חוטי החשמל שהתחבאו בתוכו.
"אה,בעצם שכחתי,מר סכין יבוא לעזור קצת"
היא הוציאה שוב את הסכין וחתכה מעט את בשר ידו,קרוב למרפק.כך גם בידו השנייה.
האיש שוב צווח מכאבים ופלט יבבות חנוקות.
סנדי דחסה את חוטי החשמל מתחת לעורו.
סנדי שוב חשה ייסורי מצפון,אך דמיינה לעצמה שהאיש הזה רצח בחייו המון אנשים,ובגללו ג'ון מת.זה הקל עלייה.
היא הלכה לעבר מתג שחור שהיה קבוע על הקיר.
"החשמל במרתף מופעל ע"י שני מתגים,האחד מופעל ולכן יש לנו אור,והשני עדיין כבוי ולכן אתה לא מתחשמל.ברגע שאני ירים את המתג..." והיא הרימה אותו.
האיש החל לפרפר במקומו.כל ורידיו יצאו ובלטו.עניו איימו להתפוצץ.הוא ניסה לצעוק,אך שוב פיו היה חסום.הכיסא הטלטל במקומו.שערותיו עמדו באוויר כאילו משהוא על התקרה קרא להן אליו.
סנדי הורידה את המתג והחשמל הפסיק לזרום.
"אתה עדיין לא יודע?"
האיש התנשף בכבדות.החשמל כבר לא זרם אך האיש עדיין פרפר מעט,אולי מפחד.
"אתה רוצה עוד או שתענה לשאלות שלי?"
האיש לפתע כאילו התעורר שוב לחיים.הוא החל לנוע במקומו ולנסות לצעוק משהו מפיו.
סנדי הוציא את חתיכת הבד.
"אני אדבר!!" הוא צעק כמו תלמיד המשתוקקת לענות על שאלת המורה.
"טוב אז מי השותף של הבוס?"
האיש תהה ליפני שענה,הוא רצה להגיד שהוא לא יודע בוודאות,אך פחד להגיד את צירוף המילים 'לא יודע'.
"אהה אין לי ידע וודאי על כך-בחר לבסוף,במקום 'לא יודע בוודאות'.-הוא שומר מאוד על חשאיות.הוא היה חברו הטוב של הבוס עוד מימי האוניברסיטה.הוא כימאי מצליח ביותר,אומרים שהוא פרופסור באוניברסיטה,אך אני-'לא יודע' רצה הוא לומר,אך שוב נרתע-לא בטוח איזו.יש לו מעבדה משלו.הכינוי שלו הוא 'חנקן',על שם הגז הזה,נראה לי.אך אולי גם בגלל שהוא אוהב להרוג את הקורבנות שלו בחנק"
"פרופסור באוניברסיטה..מי היה מאמין..."
היא שקעה במחשבות.היא ידעה שהאיש דובר אמר,אך התקשתה להאמין.
הספק שגרם לקרביה להתהפך הוא זה שמייק הרג את אלכס.אם כך,מייק בגד בה,והוא מרגל בשביל הבוס.
אל מול ענייה עמדה תמונה איך מייק הציל אותם מביל ועצמו כמעט מת,כששיקר לאנשיו של הבוס וכך גם הסתכן,יכול להיות שכל זה הייתה סתם הצגה.?
היא נשפה נשיפת ייאוש.
כמה אנשים כבר נפגעו,מתו?..והכול בגללה..?
"אימא,אלכס,ג'ון...מי הבא בתור..?" היא חשבה לעצמה והוציאה את אקדחה.
פרק ארוך אז תתחשבו ותגיבו!! בבקשה ):
אני מחזירה תגובות ((::
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~ThE sToRy I WaNt TeLl