ואם לא ? | כריס.

שלום,כאן כריס..

-

בפרק הקודם :

"אני מחכה." היא אמרה כעבור דקה או שתיים,אך אלכס עדיין שתק.
"אוקי,אני רואה שאתה רוצה להיות מושעה פלוס טלפון להורים,אין בעיה." היא הרימה את השפורפרת.
"חכי !" הדלת של החדר נפתחה ושון הופיע בה.
"לי יש סיבה." הוא אמר וסגר את הדלת אחריו והמנהלת ואלכס הביטו בו בשאלה.

_

פרק 9 :

"סליחה,אבל מי אתה ?" שאלה המנהלת את שון שעמד בפתח הכניסה והביט באחיו.
"אח של אלכס,שון..נעים מאוד." הוא התקרב והכין את ידו ללחיצה.
זינה הביטה על ידו וחיוך עלה בפניה,היא הושיטה את ידה ללחיצה והם לחצו ידיים בחיוך.
"בוא שב." ציוותה זינה על שון וכך היה.
"אז אמרת שלך יש סיבה לכך שאחיך לא מעשן,אז אני רוצה לדעת מה היא" אמרה זינה ושיחקה באצבעותיה.
שון התעסק עם הכיס שבג'ינס שלו והוציא ארנק כנראה שהיה שייך לו,הוא חיטט כמה שניות בארנק והוציא ממנו תמונה.
"הינה." הוא הושיט את ידו והניח את התמונה מול עיניה של זינה.
אלכס הביט בשון ובעיניו דמעות,הוא לא העיז לפזול לכיוון של התמונה וקם.."לאן אתה הולך,אלכס ?" שאלה זינה.
אלכס לא ענה,הוא פשוט יצא מהחדר וסגר את הדלת אחריו.
"זה בסדר." אמר שון "אני רגיל.." הוא מלמל וגם לעיניו עלה ניצוץ קל.
"אז אתה רוצה להגיד לי מי זה בתמונה ?" נשענה זינה על המשענת הכיסא וחכתה לתשובה.
"זה אחי..אח שלנו,שלי ושל אלכס." הוא החל לדבר,אך זינה עצרה אותו.
"באמת דומה לכם." אמרה בחיוך.
"הוא מת." אמר שון והשפיל את מבטו לעבר התמונה,הוא לקח את התמונה בידיו וניגב דמעה קטנה שזלגה.
"מה זאת אומרת,מת ? הוא לא קצת צעיר בשביל למות ?" השתעלה זינה.
"הוא מת מסרטן בריאות." הוציא שון את משקפיי השמש שלו,הוא לא אוהב לבכות מול אנשים.
"מה ? רגע רגע,אתה רוצה להגיד לי שיש לכם אח..יותר נכון היה לכם אח,והוא מת מסרטן בריאות ? איך הוא הגיע למצב כזה ?!?" הביטה זינה על שון,

כאב לה לראות אותו בוכה,הוא בהחלט בכה...
"כן,הוא עישן..עישן בכמויות אדירות..ואז זה קרה,הוא היה בן תשע עשרה...הוא התחיל לעשן מגיל אחד עשרה..הוא הושפע מהחברים שלו,ואז זה הגיע למצב שהוא חלה,חלה מאוד..את באמת חושבת שאחרי שאח שלנו מת מסרטן בריאות,והכל בגלל סיגריות..אלכס יעשן ?" הוא אמר והכניס את התמונה חזרה לארנק.
זינה שתקה כמה שניות,היא הייתה המומה,איך היא יכלה להאשים אותו בכלל שהוא יעשן אחרי שאח שלו מת מזה..היא הרגישה רגשות אשם נוראיות.
"אני מצטערת." היא אמרה והתקרבה אל השולחן עם הכיסא.
"אתה צודק שון,יצאתי לא בסדר..אני אתקן את זה." היא אמרה והניחה את ידה על ידו של שון.
"מתי הוא מת ?" היא שאלה.
"לפני שנה.." הוא מלמל "את קולטת שכיום הוא היה אמור להיות בן עשרים !?!?!" הוא הרים את קולו..
"אל תדאג." היא אמרה וקמה,היא התקרבה אל שון וחיבקה אותו.
"אתה יודע משהו ?" היא אמרה והביטה על שון שנראה שבור.
"גם אבא שלי מת..אבל לא מסרטן,הוא מת בתאונת דרכים..הייתי אז בת חמש עשרה..הוא מת צעיר מאוד..הוא היה בן שלושים וחמש...אני יודעת מזה לאבד מישהו יקר לך,אח,אחות,אבא,אמא..כל דבר..אתה יודע מה עשיתי בשביל להתגבר על זה?" היא חייכה חיוך מאולץ רק בשביל לגרום לשון להרגיש עם עצמו יותר טוב.
"מה עשית ?" הוא שאל.
"ברחתי..." היא לחשה וחזרה למקומה "על מה את מדברת ?!" הוא שאל.
"אמא הייתה שבורה,לא יכולתי לראות אותה ככה..ועוד שלושה אחים קטנים שלא יודעים כלל מה קרה לאבא שלהם,הייתי הילדה הבכורה במשפחה..לקחתי את הרגליים שלי וברחתי מהמשפחה.." היא אמרה.
"ברחת ?" הוא עיקם את פרצופו והוריד את משקפיי השמש שלו והניח אותם על השולחן.
"כן." היא אמרה והשפילה את מבטה,אפשר היה לראות שעל עיניה הכחולות שגם היא עומדת לבכות.
"אתה יודע משהו אחר ?" היא שאלה "אתה היחיד שיצא לי לדבר איתו על זה.."
"בחיים שלי לא חשבתי שאני אזכר בזה שוב..כיום אני בת שלושים ותשע..אמא לשתי ילדות קטנות שלא יודעות מה קרה לסבא שלהן..ואני בכלל לא יודעת מה קורה עם האחים הקטנים שלי,שכיום בטח גדלו ופרחו." היא חייכה חיוך קל,אך נורא עצוב.
"אבל אלו שטויות..העיקר שהצלחתי להתגבר על זה,לא משנה באיזו דרך..היום אני לא סולחת לעצמי על זה שברחתי,אני לא יודעת מה עובר על אמא שלי,לא יודעת מה קורה עם האחים הקטנים שלי.לכן גם החלטתי לנהל בית ספר,הילדים כאן מחליפים את האחים שלי..והמורות כאן מחליפות אחת אחת את אמא..האמא שנטשתי." היא אמרה והחווירה לגמרי.
"את נורא אמיצה..אבל אם אני אעשה את זה בשיטה שלך,ההורים שלי לא יעמדו בזה..." הוא לחש.
"שלא תעיז אפילו לעשות את זה בשיטה שלי,שלא תעיז לברוח,שלא תעיז לנטוש אף אחד מהמשפחה..אתה יודע..אני בטוחה שאחיך גאה בכם..בכולכם..אתם לא מעשנים,זה נורא קשה כשנוער לא מעשן..אין הרבה כאלו,היום כולם מדורדרים..זה מדהים לראות איך אתם נלחמים בכאב הזה,ואם אתם צריכים אותי,אני כאן תמיד שון." היא חייכה והוא החזיר לה חיוך קטנטן,היא חיממה את ליבו עם כל המילים והחיזוק הזה.
"עכשיו תענה לי על משהו אחר.." היא המשיכה "בן כמה אתה ?"
"שש עשרה." הוא ענה לה והניח רגל על רגל.
"אתה לא לומד ? כי עכשיו בוקר,ובדרך כלל ילדים בגילך לומדים." היא אמרה.
"העיפו אותי מבית הספר.." הוא השפיל את מבטו.
"אוקי..הבנתי..למה ?" היא חקרה.
"הייתי מופרע.." הוא מלמל והרגיש דיי נבוך.
זינה חייכה חיוך קל והושיטה את ידה ללחיצה "ברוכה הבאה לבית הספר החדש שלך." היא אמרה בחיוך מנצח.
"את צוחקת,נכון ?" הוא מלמל וניצוץ עלה לעיניו.
"ממש לא,אני מוכנה לשקם אותך,ולהילחם עליך,ולדאוג שלך יהיה עתיד כמו לכולם." היא אמרה בגאווה.
"אתה מוכן כבר ללחוץ לי את היד ?" צחקה.
הוא קם ורץ אליה,הוא חיבק אותה חיבוק חזק מאוד והיא המשיכה לצחוק.
"אתה ילד מקסים,ואין סיבה שלא תלמד." היא אמרה וקמה.
"הינה לך." היא רשמה משהו על דף "זה המספר שלי..אם קורה משהו,אם אתם צריכים משהו,אל תהסס להתקשר ולומר לי,אני מוכנה לעזור תמיד !" היא הושיטה את ידה ושון לקח את המספר.
"וואי זינה אני כל כך מודה לך." הוא אמר והיא קמה "היה נעים להכיר אותך,לדבר איתך,ולבכות איתך." היא התקרבה אל הדלת "מחר אני מצפה לראות אותך כאן...תלמד בכיתה יא' ארבע ..אני כבר אדאג לכל הדברים." היא אמרה ושון פתח את הדלת,הוא יצא אך לא לפני שהוא חיבק אותה חיבוק חם ואוהב.
הוא יצא מהשער בית הספר ונכנס לחנות ממול,הוא קנה לעצמו תיק וכמה מחברות עד שהוא יקבל רשימת ספרים..
'שון,אתה לומד שוב ? זה אדיר.' הציפו אותו מחשבות בזמן שהוא מחפש קלמר נחמד שיתאים לתיק,הוא קנה כמה עטים ומחק..
הוא שילם ויצא מהחנות כשחיוך פרוש על פניו.

_

עשיתי כפי שחלק מהתגובות פה רצו,

לא מודגש,ולא באמצע.

דני עזבה את הבלוג..אז.ככה שאני מנהלת אותו..*כריס*

לכל הבלוגים שהחליפו איתי לינקים,אנא להחליף לשם :ואם לא ? | כריס.

זה מאוד חשוב לי,כי דני כבר לא כאן.

_

הזוכה במצבע של התיקים היא : מיוש* 

מבצע קטנטן לסוף :

1.2.3.4.5.6.

הזוכה ילונקק בפונט 18 (: