 כינוי:
- Emily & Katia - מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2009
"Mysterious" פרק 1 - עבודת הגשה.
פרק 1 - עבודת הגשה.
בעיירה שלנו, סוואל, יש סיפור עתיק. סיפור שמספר על אנשים שנעלמים מדי שבוע. יש האומרים שעל ידי רוצחים, יש האומרים שעל ידי יצורים מבעיתים ולא מוגדרים ויש האומרים שעל ידי להקות זאבים. לדעתי גירסאת הזאבים הכי הגיונית. למרות שזהו סיפור שעובר מדור לדור, למרות כל האנשים שטוענים שאנשים הקרובים אליהם פשוט נעלמו...אני מאמינה שזה רק סיפור.
ישבתי בכיתה והבטתי מהחלון, על השמיים המעוננים. ירד בחוץ גשם זלעפות. החורף פה היה יותר ארוך מהקיץ. הרבה יותר. זה מבאס, אבל התרגלתי.
"אז אני רוצה שאתם תעשו עבודה, בנושא שלמדנו. אתם תעבדו בזוגות שאני אחליט. העבודה תוגש בעוד שבועיים מהיום." אמר מר ג'ונסון, המורה שלי למדעים. סובבתי את ראשי לאחור, מנסה לתפוס את מבטה של מוניק. רציתי גם לראות שהיא מקווה שמר ג'ונסון ישים אותנו יחד. "ארדן אלכס," נשמע קולו של מר ג'ונסון. "אתה עם העלמה דייביס." המשיך, ולאחר שתי שניות ראיתי את אלכס בא לקראתי, מתיישב לידי. ניסיתי להיראות מרוצה, למרות שלא הכי הכרתי את אלכס. זה היה די מוזר בשבילי, למרות שאני ואלכס לומדים כבר שנתיים יחד, מאז שהוא עבר לפה, לא החלפנו אפילו מילה אחת. אף פעם לא כל כך שמנו לב אחד לשנייה. "היי," אמר לי בקרירות. "היי" עניתי בחיוך. ניסיתי לגרום לו לחבב אותי, ההפך ממנו, לפחות כך נראה. הייתה מן שתיקה כזו מביכה בינינו, בזמן שכל הזוגות שמר ג'ונסון בחר דנו על העבודה. "אז, אממ..." התחלתי להגיד, "יום יפה היום." אמרתי בלי שום קשר. הסתובבתי ונתתי לעצמי מכה חלשה בראש. מפגרת, חשבתי. "אהה...כן...גשם, וזה..." אלכס אמר בטון ששידר 'מאיפה היא נפלה עליי'.
ראיתי שהוא קריר אליי ולא אכפתי. "אז מתי ניפגש להתחיל את העבודה?" שאלתי אותו בייאוש. "אני אבוא אלייך היום בשבע." אמר. וואו, הבחור ממש מתחשב. "בסדר," לקחתי את המחברת וקרעתי משם דף. כתבתי שם את הכתובת והגשתי לו. "הנה הכתובת." אמרתי. אולי הוא לא רוצה להיות נחמד, לא אכפת לי. אבל זה לא יפגע בציון שלי. הוא לקח את הדף והכניס במהירות לתיק.
הצלצול נשמע. "נתראה." אמרתי לו בחצי חיוך. "כן..." אמר בקרירות והלך משם. הוא כל כך נחמד, חשבתי לעצמי ונאנחתי.
"את עם אלכס ארדן החתיך!" מוניק התנפלה עליי מאחור. "כן. חבל שהוא לא כזה נחמד כמו שהוא נראה." אמרתי והנחתי את ראשי על השולחן. "אל תדאגי, יהיה בסדר. אתם רק הכרתם. את תראי שבהמשך הוא בטוח יפתח אלייך!" היא אמרה בהתלהבות.
מוניק, או מוניקה, כפי שהייתי נוהגת לקרוא לה רוב הזמן, הייתה החברה הכי טובה שלי. או בעצם החברה היחידה שלי. לא אהבתי את האנשים פה, וגם ככה הייתי בן אדם די סגור. טוב, אולי מה שיחבר אותי עם אלכס זאת העובדה שגם הוא בן אדם כזה. נאנחתי.
"אותי שמו עם מאט...שדרך אגב, הוא לא פחות חתיך מאלכס." אמרה מוניקה והביטה בי. "כן..." מלמלתי וחשבתי על מה יקרה אם רק אני אעשה את העבודה הזאת ואלכס ישב בצד באי אכפתיות. "אני מחליפה בן זוג!" אמרתי בהחלטיות. "לא! מה את דפוקה?" מוניקה צעקה. "אין מצב. יש לך לפחות קצת שכל?" שאלה. "כן. תקשיבי, המטרה של העבודה הזאת היא לקבל ציון טוב, לא רק לשבת לצד מישהו חתיך וזהו." אמרתי. "אני מבינה. אבל למה את לא רוצה?" שאלה. "כי בטח הוא אפילו לא יישתתף בהכנת העבודה." אמרתי, "למה אני צריכה את זה?" הוספתי. "אל תדאגי. אמרתי לך שזאת רק ההתחלה. בהמשך את תראי שיהיה טוב. אל תתייאשי על ההתחלה." אמרה. אולי היא צודקת, חשבתי. "למה באמת אני עושה מזה כזה סיפור.. זאת רק עבודה" ניסיתי לעודד את עצמי. לא באמת היה לי כוח לעשות עבודה אחת בשביל שני אנשים. "כי את סתומה. עכשיו בואי נלך לאכול הבטן שלי זועקת לעזרה" אמרה מוניקה ומשכה אותי לעבר הקפיטריה.
השעה הייתה 18:55, הייתי מוכנה כבר לקראת בואו של אלכס. הספרים הדרושים היו על השולחן, אבל אני עוד התעכבתי מול המראה, בוחנת את עצמי. "טוב, חמודה, אני הולכת לגברת ביירון. נתראה מאוחר יותר, תהנו. אה והשארתי לכם עוגיות על השולחן, למקרה שתרצו לנשנש משהו...ותה תכיני כבר לבד, שיהיה חם." אמרה. "אוי, אמא, לכי כבר!" כמעט ודחפתי אותה אל מאחורי הדלת.
ב 19:00 בדיוק נשמע צלצול בדלת. נשימתי נעתקה לרגע, אך חזרה מיד. אני לא מבינה למה אני כ"כ לחוצה מהילד הזה. יש בו משהו שגורם לי להירתע. ירדתי למטה ופתחתי לו את הדלת. "היי" אמר במבוכה קלה. הוא היה טיפה רטוב מהגשם שירד בחוץ. "אוי, אתה רטוב" אמרתי לו וסימנתי לו שיכנס. "כן.. זה לא נורא" הוא ענה. "בטוח?" רציתי לוודא. "אני בסדר" הוא חייך חיוך קטן. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך. הייתה שתיקה קצרה. "אממ, אתה רוצה משהו לשתות אולי?" שאלתי בהיסוס. הרגשתי קצת כמו אמא שלי. "לא, זה בסדר." הפנים שלו הפכו לרציניות. הוא ניגש והביט בשולחן. "אתה יכול לשבת." אמרתי לו. הוא התיישב בשקט ולקח את המחברת שהייתה על השולחן, פותח אותה. התקרבתי בהיסוס והתיישבתי לידו. הוא הרים את מבטו מהמחברת אליי והביט בי בצורה מוזרה. "מה?" שאלתי. "שום דבר." הוא ענה והחזיר את מבטו למחברת. מה הוא רוצה? טוב, זה הולך להיות קשה...
אחרי חצי שעה שעשינו את העבודה ואני ישבתי כמו בול עץ בגב זקוף על הספה, החלטנו לעשות הפסקה. "תגידי, מה יש לך? את מפחדת או מתביישת ממני או משהו?" שאל. "אני? מה פתאום" אמרתי וצחקתי. קמתי מהספה והתקדמתי למטבח. "רוצה תה?" שאלתי אותו. "לא, אני לא אוהב תה." ענה. "עוגיות? משהו?" שאלתי. "לא, אני לא רעב." הוא ענה. אז ככה זה הולך להיות? אנחנו נעשה עבודה יחד, אבל הוא לא ישים עליי בכלל?
התיישבתי לידו בחזרה, אך הפעם יותר קרוב ממה שהיה לפני. הוא התרחק, כמה צפוי. הרגשתי את העצבים עולים לי במהירות. "תגיד לי, מה הבעיות שלך?!" התפרצתי לאחר זמן קצר שהרגשתי את עצמי מתחממת. "מה?" שאל בהפתעה. "מה מה?! מה אתה לא שם לב לצורת התנהגות שלך?" שאלתי בעצבים. "צורת התנהגות.....?" הוא לא הבין. "אתה אדיש, קר, לא אכפתי, לא חברותי, ולא פתוח במיוחד. לא משנה מה אני אעשה, אתה תחזיר לי בפרצוף חמוץ כזה שיכול להוציא אותי מהכלים, ואתה תמיד רציני ולא מחייך. מה נסגר איתך?!" צעקתי. נראה לי שהשארתי אותו די בהלם. הוא שתק לזמן מה. הוא היה נראה מהוסס ולא יודע מה להגיד. "אני.. אני פשוט לא אגיב על זה...נראה לי שעדיף לדחות את העבודה ליום אחר" אמר, עדיין בהלם, הלך אל הדלת ופשוט יצא משם. יופי קייסי, חשבתי לעצמי. עוד פעם אני והעצבים שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
