Terrible Truth.

ממש בא לי לקבל חיבוק עכשיו ממישהו. חיבוק חזק ואוהב כזה, שיימשך דקה או שתיים. כזה שיגרום לי לחייך וכמעט לדמוע, כזה שינפח לי בלון ענקי של שמחה בלתי מוסברת בחזה. כזה שאני אצא ממנו עם חיוך ענק ומטומטם על הפרצוף, שאני אחייך וכמעט אצחק בכל פעם שאזכר בו. כזה שאוכל לשים בקופסא קטנה וזוהרת של זכרונות טובים, שאוכל לפתוח כשאני עצובה, ולהתעודד, כי אני אדע שכן יש שם מישהו בשבילי גם כשאני הכי בדאון.

לפעמים בא לי מישהו שאני אוכל לצלצל אליו סתם ככה מתישהו, להגיד מה נשמע, ופתאום הוא יאמר לי שהוא אוהב אותי. סתם ככה. תזכורת נחמדה כזאת.

(כן, אני במצברוח צומי עכשיו. מי שיש לו בעיה עם זה, שיעוף לי מהבלוג לפני שהוא יעוף ממקום אחר, קצת פחות נחמד.)

הייתה לי מישהי כזאת. ולא הבנתי עד כמה אני מעריכה אותה וזקוקה לה. וכשהיא הלכה, רק אז, הבנתי את הערך האמיתי שלה. והיא עדיין מקבלת אותי בחזרה, ו... אין לי מילים.

את בן-אדם מדהים. ואני אוהבת אותך.