אני שונאת את הדרך שאת מזלזלת בי כמו שאת תמיד עושה. אני שונאת את זה. בסדר? כי איכשהו, בשבילך אני בלתי נראית, לא משנה מה אני עושה ואיך אני מתנהגת. הפעמים היחידות שאת שמה לב שאני קיימת זה כשיש לך סיבה לצעוק עליי.
לפני כמה שיות אני, את והיא ראינו סרט. את והיא צחקתן על קטע שימשיך להיות בסרט. לא ראיתי אותו לגמרי בהתחלה, אבל לא אמרתי כלום. אבל כשאני אמרתי משהו על המשך הסרט את ישר התנפלת עליי עם "למה להרוס".
למה זה הוגן? למה לך מותר לזלזל בי ולהסתכל עליי מלמעלה ככה? למה אני לא קיימת בשבילך? אני לא טובה מספיק? אני לא מצחיקה מספיק? לא יפה מספיק? לא מדהימה מספיק?
חשבתי שאימהות אמורות לאהוב את הבנות שלהן כל הזמן.
אני מגזימה, נכון. זה לא אומר שאת לא אוהבת אותי, אבל כמה אני יכולה לסבול? עם שניהם את מדברת. כל הזמן. ושניהם מצחיקים אותך. בשניהם את גאה. למה לא בי? מה לא בסדר בי?
למה את חייבת לזרוק הערות פוגעות? את לא מבינה כמה שהדברים האלה פוגעים. וכן, זה כואב לי. כואב לי עד שאני בוכה. ואני לא אוהבת שזה ככה.
לא טוב לי. למה את לא שמה לב אף פעם? למה אני לא אוכל אף-פעם, אף-פעם, להרגיש חופשייה להתפרק ושאת תחברי אותי בחזרה? למה האישה היחידה שאני אמורה לבטוח בה ולדעת שהיא תהיה שם היא האישה שזה בלתי אפשרי איתה? למה?
מישהו מוכן לתת לי תשובה מזורגגת?!
את יודעת כמה פעמים חלמתי על פשוט לבוא ולהיכנס בך? לצעוק את כל השנאה והתסכול והפחד. כן, פחד. את מבינה שהשפלת אותי לרמה כזאת שאני פשוט פוחדת ממך? שאני לא יכולה לבטוח בעצמי לידך? אני לא יכולה אפילו לצעוק עלייך. אני לא יכולה להטיח בך את כל מה שכואב לי ומרגיז אותי בך ובכלל. כי אני יודעת שאין עם מי לדבר, שלכל מילה שלי יש לך עשר משפטים. שעל מכת מחץ שלי אני אקבל שלוש, ושבכל מצב את תהפכי את המצב לטובתך ולרעתי, ואני אצא, כמובן, האשמה. כי לי אסור להסתפר, אבל את מסתפרת אלף פעם בשנה. כי אני לא יכולה לעשות את הדברים הכי בסיסיים לפי הרצון שלי, למרות שאני עוד מעט בת שש-עשרה.
וכן, את אף פעם לא טרחת להתפנות ולבדוק ברצינות את העניין שאולי בגלל שזו לא רק אני, אלא גם אחותי, שטוענות שלילד מסוים במשפחה יש לך העדפה מסוימת, אולי יש בטענה הזו משהו? ויודעת מה, גם אם היא לא נכונה... אולי תנסי פעם אחת ולתמיד להשריש אותה במקום לסתום אוזניים ולפלוט הערות עוקצנות על כמה שאנחנו מסכנות? אולי תנסי פעם אחת לדבר במקום לתקוף?
רע לי. לא טוב לי. כי אני אף פעם לא צד בחוזה הזה, אני לא על המכ"ם שלך, ואין לי מושג למה את בכלל ממשיכה עם העמדת הפנים הזאת. אני כועסת עלייך. למה זה קשה כל-כך לומר לך את זה? או-הו. כי ברגע שאני אגיד יתחיל נאום שמבהיר לי כמה שלי אין סיבה לכעוס עלייך, ובסופו של דבר את תהיי הכועסת ואני אצטרך לעמוד בתור ברעה בסיפור. כי זה יוצא ככה תמיד ונמאס לי, טוב? נמאס לי. ובכל פעם אני אומרת שדגי, בפעם הבאה אני בורחת, כי אין לי כוח יותר וסבלתי ממך מספיק ואכלתי ממך חרא מספיק, כי זה אחד הדברים היחידים שאת כן נותנת לי, ובשפע. אבל את חייבת להיות השולטת, הדומיננטית, זו שתגיד את המילה האחרונה.
אני שונאת להיות הבת שלך, את יודעת את זה? אני שונאת את העובדה שמכל האנשים והאימהות בעולם נפלתי דווקא עלייך. ועוד יותר אני שונאת את העובדה שזה לא משהו שאני יכולה לשנות. אני רוצה להיות מאומצת, לגלות את זה בבוקר יום בהיר. לעזוב אותך בחיוך רחב.
את יודעת כמה פעמים חלמתי שמגיעים ואומרים לי שמצטערים, אבל לאימא שלך קרתה תאונה? היו מקרים שגם דמיינתי אותו הדבר עם אבא שלי. אבל במקרה של אבא לא יכולתי לשאת את המחשבה. בכיתי. איתך דמיינתי את עצמי מקבלת את זה באורך-רוח. בקור אפילו. לא שמחה, אבל לא עצובה.
חופשייה.
אולי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Beautiful Lies.