וזה מעצבן אותי לאללה.
רגע אחד אני שמחה וטוב וסבבה לי. אני צוחקת, משתגעת, מתחרפנת ועושה שטויות וצחוקים באופן כללי. רגע לאחר מכן אני כבר לא יכולה לסבול את החיים האלה יותר.
יש לי הרגשה עמומה של בדידות שמלווה אותי לכל מקום. אני רוצה להתחבר לאנשים, אני רוצה לפגוש אנשים, אני רוצה לעשות משהו, אבל בו זמנית אני לא רוצה. אנשים ניגשים אליי ושואלים אותי מה קורה, מדברים איתי, ופתאום החשק להיות עם אנשים מתנדף ואני ממלמלת תשובות כדי לצאת ידי חובה.
זה מתחיל לעשות לי רע.
טוב, זה באמת שטויות. "מתחיל לעשות לי רע". זה ככה כבר דיי הרבה זמן. אני מעוצבנת על כל העולם. אל תשאלו למה. פשוט תקופה איומה כזאת, שאני ממש שונאת כשהיא חוזרת, והאמת, היא עושה וואחד קאמבקים כל שני וחמישי, וזה פשוט מוציא אותי מדעתי, ואני פשוט משתגעת.
כן, חזרתי לעדכן כאן. וכן, לא עדכנתי כאן המון זמן. וכן, לא ממש אכפת לי.
אני מתחילה לפתח רגשות שנאה ממשיים כלפי כל הסובבים אותי, אל החברה האנושית בכלל ואנשים מסויימים בפרט. פשוט דרך ההתנהגות, הדברים השוליים כל-כך של חיי היום- יום, ההתעסקות הבלתי פוסקת בדברים כל כך שטותיים וחסרי משמעות.. זה גורם לי באמת לתהות, מי האנשים האלה? למה להתלבש יפה ולפי האופנה ולעשות ככה וככה ולהתנהג ככה וככה פתאום מגניב? למה בכלל עושים את כל זה?
לא יודעת. בפירוש.
אני מוטרדת מהמון, המון, המון דברים. התקבלתי למד"א, ואני עושה קורס בחנוכה, שזה נחמד. אבל המועקה הזאת לא עוברת. אני לא יודעת מה זה ואני לא יודעת למה זה, אבל זה חייב להיעלם. חייב. או שאני אאבד את שפיות דעתי.
פאק יו אול.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Beautiful Lies.