זה לא שאני מדוכאת. אני ממש לא, למען האמת. הדברים הולכים טוב משציפיתי, ועוד פחות משלושה ימים אני הולכת למיתופיה עם שחר ועוד מישהי ומן הסתם אפגוש שם את גל.
אבל... לא יודעת. יש כמה אנשים... הם לא קוראים כאן (תודה לאל), אבל הם מנוכרים כל-כך, פוגעים כל-כך לפעמים. ומן הסתם, אם הם יקראו את זה, הם יידעו מי הם. ליתר דיוק, היא תדע מי היא.
אני באמת רוצה למצוא דרך להתנצל, דרך לכפר על כל הדברים שעשיתי. רק היום הספקתי להכעיס אותך ולריב איתך ולקלקל לך את היום עוד לפני שהוא התחיל. אני יודעת שאני כלבה אנוכית קצת. לפעמים. רוב הזמן.
אני יודעת מה את עושה כדי שלא יחסר לי שום דבר. אני לא יודעת איך לבטא את זה במילים. אני לא יודעת אפילו אם מה שאני כותבת עכשיו יגיע אלייך (וסביר להניח שלא). אולי זו לא את שמנוכרת, אלא אני. למרות שאת חושבת שהגמל לא רואה את הדבשת שלו, הוא רואה. הוא פשוט מתבייש בה.
אני לא טובה בזה, בסדר? אני לא רוצה להגיד את המילים הלא נכונות ולקלקל עוד יותר ממה שכבר קלקלתי. אבל אני מנסה להגיד כאן משהו, וקשה לי להגיד אותו. לא, עוד לא סיימתי.
אני לא מתכוונת להאשים אותך. גם את זונה חולת-שליטה לא פחות משאני כלבה אנוכית. משעשע. כמה שמגיע לנו אחת את השנייה, נכון?
אני יודעת שאני ממררת לך את החיים בצורה לא נורמלית. אני יודעת שאף אחד אחר לא עושה לך את זה- לפחות לא ברמות האלה. אני יודעת שלמרות כל זאת את מנסה לחיות איתי בשלום. ואני מעריכה את זה. אני יודעת שאת חושבת שלא, שאני אפילו לא מודעת לזה. אבל אני כן מעריכה את זה. יותר משאיי-פעם תביני.
למה אני לא אומרת לך את זה פנים מול פנים?
כי...
קל יותר ככה. לא אישי, לא אינטימי כל-כך. ואת יודעת שאני לא מרגישה נוח בשיחות נפש האלה שאת עושה לי, ועדיין, אני יכולה רק להניח שזה מתוך כוונה טובה. אז... אני מצטערת, אוקיי?
זה הכל. אני אוהבת אותך. אבל את לא תדעי את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
