Terrible Truth.

כי שום דבר כבר לא יחזור
וזה כמעט נגמר עוד רגע יעבור
אם אתה לא נרדם אז תכבה ת'אור
עצום עיניים כמו פעם ועוף כמו ציפור

תמשיך לבד וצא לראות
יש אלוהים אחד בתוך אלפי תפילות
לרגע אל תפחד באומץ תעמוד
תרים ידיים למעלה הכל יכול להיות

עוד יהיו ימים שלא תסבול
וזה יקח שנים עד שבסוף תיבול
חפש עמוק בפנים כי שם נמצא הכל
תרים ידיים למעלה כל עוד אתה יכול

אני חכמה. לא, זו לא התפארות, זו עובדה. אני בן-אדם חכם למדיי. אני יודעת הרבה דברים, וקל לי ללמוד דברים. בני-אדם במיוחד.

אבל בדברים מסויימים אני בורה. טיפשה. מטומטמת לחלוטין. אני לא יודעת להגיד את הדברים הנכונים, אני לא יודעת לעשות את הדברים הנכונים, אין לי משמעת עצמית. אני לא יודעת להכיר תודה לאנשים שאוהבים אותי באמת, אבל אם החלטתי להתחבר למישהו ממש, יש לו שליטה כמעט מלאה עליי. אני פוחדת לפעמים שאין לי אישיות.

אוי, אלוהים. אני צריכה חיים. באמת. אני צריכה לצאת מהבית לכמה זמן. אני צריכה לצאת מהעיר לכמה זמן. אני צריכה ליצור קשרים חדשים לגמרי. אני צריכה לצייר יותר, להיות על המחשב פחות. אני צריכה לצחוק יותר.

אבל האמת- אין לי כל כך חשק לכל זה. אני פשוט... החופש, הקיץ הזה, גמר אותי. באמת. הייתי מנותקת כל כך הרבה זמן. אני כל הזמן רדומה, מרגישה לא טוב. אני צריכה לצאת, ועכשיו. אני צריכה לעשות דברים מסויימים, אבל כמו תמיד, אני דוחה ואז שוכחת. אני הבטחתי לעצמי ולאנשים שמאוכזבים ממני להתמיד, להשקיע, להיות ישרה, כנה. בלי למרוח, בלי התחמקויות. אבל זה כל כך קשה לביצוע, וזה מייאש. אני לא נחושה, אין לי מוטיבציה להתמיד בשום-דבר. כל דבר שהתחלתי לא סיימתי. אני חוזרת כאן על דברים שאמרו לי, ולצערי, הם נכונים. אבל אני אנסה. אני לא מבטיחה שום-דבר. אני אלופה בדיבורים והבטחות, ובסופו של דבר לא מקיימת אותן. בכלל.

לעזאזל.

והפעם באמת. כלומר, זה יכול להימשך ככה הרבה זמן?

ויש לי ממילא אחרים, שהוכיחו כבר נאמנות אמיתית, לא מסיכות שקרים, זיופים וצביעות.

ובלי קשר-

כבר הרבה זמן עברו לי מחשבות על לסגור את הבלוג. נכון, אני סוגרת בלוגים סדרתית, אבל אני חושבת שככה הכי עדיף. אולי באמת טוב לעבור בלוגים- קוראים חדשים, בלוגים חדשים, תקופות חדשות. אני צריכה ריענון כל כמה זמן, אם לדייק. הזדמנות לדף חלק לגמרי, לא מקושקש ומקומט.

מצטערת, אבל כן, נסגר.

זו לא הסיבה היחידה. גם ככה אין לי יותר מדיי פרטיות. יותר מדיי אנשים קוראים כאן.

ועדיין, היה לי ממש טוב כאן. הוא החזיק יותר זמן יותר מכל הבלוגים שלי (זה השלישי, אאל"ט). אני חושבת שאני אעביר מספר. ולא, אני לא רוצה שתעקבו אחריי ואחרי הבלוג הזה. אני רוצה בלוג עצמאי, פתוח, כן, שאוכל לכתוב בו פאקינג מה שבא לי. ועם כל הכבוד, לא נראה לי שיש לי את זה ככה. אני הולכת לשנות פרטים, כינוי, הכל. בלי עקבות.

אני עוברת לדרך חדשה. אני מנתקת קשרים עם יותר מבן-אדם אחד שעיוותו לי את החיים ואת האישיות, ממש ככה. שנת לימודים חדשה, ואני חושבת שיש לי הזדמנות לתקן המון טעויות. לתקן חברויות שנפגמו, להיפטר מקשרים שמעיקים עליי. לעשות מה שטוב לי באמת, לשם שינוי, במקום להימשך להרס עצמי כל הזמן. מי יודע, אולי זה היה איכשהו חלק מכל זה.

אני סוטה מהנושא.

בכל מקרה, זה באמת לא קל לי. עם כתיבת הפוסט הזה עוברות לי מחשבות של "אל, חבל, אני לא רוצה, כיף לי כאן". כי כן, נקשרתי לכאן. כן, זה רק בלוג אחד מניי רבים, רק קודי הטמל, asp ו-php, אבל את כל המילים שכתבתי... לא שכחתי.

והעברת המספר תפתור לי הרבה דברים, אני חושבת.

וכן, החלטתי להשתנות. לא כמו הפוסט ההוא, שכמה אנשים טרחו להצביע על הטעויות המשתמעות מתוכו. שינוי אמיתי, שכולל לעבוד על מגרעות ולנסות להכחיד אותן. לדבר ישיר. להפסיק להתחמק, לשקר ולמרוח. להפסיק להתחבא, לא לשקר. להיות ישירה, אולי קצת יותר בוטה. לא לבטוח באנשים הלא-נכונים. להפסיק לבכות על שטויות ולהתמודד בכבוד, בגב זקוף, חזקה מתמיד. לכעוס יותר על האנשים הנכונים במקום לסלוח ולהוציא את הכעס על אנשים שלא עשו שום-דבר ורק רוצים בטובתי, כי בהם אני בוטחת מספיק כדי לכעוס עליהם ולדעת שהם עדיין יהיו שם בבוקר, לא יעזבו אותי כמו אלו שאני לא רוצה לכעוס עליהם, כי אני יודעת שהם פשוט ייעלמו באפשרות הראשונה שתהיה להם. אבל כמו שאמרתי, כאן אני לא יכולה להיות כנה לחלוטין ולשפוך כאב, כעס ועצבים בלי לחשוב פעמיים על כל ניסוח ועל אם זה יפגע באנשים שאולי קוראים כאן, אולי לא. 

אה, ותדעו; לאלו שמכירים אותי אישית- אם תעקבו אחרי הבלוג הזה, אני אדע. ואם אני אדע, זה לא ייגמר נחמד.

בקיצור... זה הכל. אני מעבירה מספר. בלי מעצורים, בלי פחד.

ושתדעו, הפוסט הזה אופטימית. אני חושבת שפעם אחת בחים, עשיתי החלטה נכונה. וגם אם היא קצת כואבת, אני שלמה איתה.

-לישון אצל שחר. אפילו יותר מפעם אחת! O: נדמה לי._.

-שסיוו תבוא כבר, זה ממש לא בסדר.- לא נעשה.

-התנחלות אצל ירדן/שירדן תתנחל אצלי. - עדיין לא, אבל ייעשה! *מבטחזון*

-ת"א, לפחות פעמיים. עם שחר או סיוון ואולי גם עם ליאור מתישהו. - פעם אחת, ורק עם שחר.

-מיתופיה. היה פאקינג אדיר.D:

-מפגש מה"פ(:- פגשתי רק את גל3> עד עכשיו, אבל אני אפגוש עוד! נראלי. בתקווה לפגוש את שחר באייקון.<:

-לפגוש את בר ולילך. - S:

-לעשות משהו עם שחר, ליאור וכחלון. - לא._.

-מסיבת יומולדת לסיוון.

-לפגוש את עירית#%#^ אבל זה כנראה במסיבת יומולדת של סיוון.(: - נפגשנו במיתופיה. היה כיף.3>

-אולי הופעה של מטאליקה. - נא.

-להיפגש מלאמלאמלאמלא עם ענבל ותומר. בוהו.DDD:

-להפגיש בין ענבל ותומר לסיוון. o: זה יכול להיות נחמד. - נופ._."

-האוזן השלישית.

עשיתי חמישה דברים מתוך 14.

ייאי. -_-

חזרתי עכשיו ממיתופיה, והיה כל כך כל כך כל כך כל כך כיף!!!!111111 פגשתי סוף כל סוף את גל ועירית, אחרי שנים שאני מדברת איתם במסנג'ר רק. XD;

גלצ' בטח תעלה את התמונות לפייסבוק, או שאני פשוט אבקש ממנה לשלוח לי ואעלה לכאן^_^. בכל מקרה- פירוט וכזה. חפירה, הנה הוזהרתם.

Shall we? :3

בואו נתחיל בזה שאתמול בצהריים שחר באה אליי.3: ישבנו ופטפטנו שעות, והיא הכריחה אותי להבטיח לראות לוסט וגיבורים._. היא מנג'סת לי על הסדרות האלה כבר שנה פלוס-מינוס. XD

בכל אופן, קשקשנו כל היום, ובשתים-עשרה וחצי בלילה בערך הלכנו לישון, כי היינו צריכות לקום בשבע וחצי כדי להתארגן ואז לצאת באוטובוס לתחנת רכבת, ומש ללכת דרך רח' קפלן לאשכול פיס, איפה שהכנס היה אמור להיות.

אז זהו, שזה לא ממש קרה.><

מה שבאמת קרה, זה שהתעכבנו קצת. בסופו של דבר אימא שלי חזרה מרעננה בשבע וחצי (מה לכל הפאקינג רוחות יש לה לעשות ברעננה בכאלה שעות?._.), והקפיצה אותנו לרכבת. בחרנו, אחרי לבטים קשים, ברציף הנכון ("אנחנו צריכים צפונה, לא?" - "זה לא דרום?;;" - "שנייה, אני אתקשר לאימא שלי לשאול"), וישבנו לחכות לרכבת ("משעמם לי." - "גם לי." - "אוף").

למרות שתכננו על הרכבת של תשע ועשרה לקחנו את של עשרה לתשע. בדיעבד זה התברר כהחלטה טובה, כי הלכנו לאיבוד וכזה- אבל זה יבוא אחר כך.

הגענו לת"א השלום, יצאנו דרך עזריאלי, הלכנו קצת בקפלן ואז קלטנו שאנחנו לא יודעות מה אנחנו עושות. אז התקשרתי לגל, לברר איפה היא ואם היא יכולה לכוון אותנו או משהו כזה, והיא אמרה שהיא בחשמונאים. וזכרתי שראיתי שלט שמכוון לחשמונאים, אז הלכנו בכיוון, ופנינו לסינמטק וחיכינו לגל ברחבה. כל זה לקח הרבה מאוד זמן. יותר מדייX_X. ואז אחרי כמה דקות שמעתי "דני!" עליז במיוחד, וגל כולה מנופפת באה.3: ואז היה חיבוקי מוזר במיוחד, כי גל (333>) גבוהה ממני בראש וחצי לפחות.XD הלכנו משם לאשכול פיס והתיישבנו לנו על המדרגות ("בואו נהיה הומלסים!D:"), ואז אחרי כמה דקות מישהי ג'ינג'ית ומנומשת באה ושאלה אם אני "חרק, או משהו כזה;;". ואז נפל לי האסימון שזו עירית, כפרעליה333>. אז התיישבנו כולנו ודיברנו כמה דקות, וסתם ישבנו ככה עד שהתחילה ההרצאה השנייה (את הראשונה פספסנו, תודות לשוטטות שלנו). המרצה הייתה גילי בר הלל (גב"ה, על פי חברי פורום המייסדים. XD), ומסתבר שהיא דווקא מצחיקה למדיי. ההרצאה שלה, לפחות לדעתי, הייתה הכי טובה.^^ היא הייתה מצחיקה ומעניינת. ההרצאה אחר כך ממש לא הייתה משהו, המרצה נראה כאילו הוא תיכף נרדם מההרצאה של עצמו, ודווקא היה לו נושא טוב. S: הרצאה רביעית הייתה לא רעה, צחקו קצת על הפאנפיקשן ועל פיקי רומאנס, מה ששעשע אותי נורא, אבל נחיה.XD

בכל מקרה, היה כיף כמו אני לא יודעת מה, ונהניתי כמו שלא נהניתי בחיים.^_________^

שחר, עירית וגל- אני אוהבת אתכן#%$^ 33333333333333>

אני קצת עייפה, אבל אני מרגישה טוב. אני חושבת להתחיל לעשות ריצות בבוקר.

אני מתכוונת לעשות שינוי בעצמי, כדי לאהוב את מה שאני באופן מוחלט סופסוף ולא בצורה החולנית שזה הולך עכשיו. שינוי מראה אולי יבוא אחר כך.

אני אסגל לעצמי תכונות קרות יותר. לא אעמוד לרשות אנשים ככה, לא אהיה שם בשבילם כל כך הרבה. למה? כי הם לא עושים את זה בשבילי, אין שום טעם שארוץ אחריהם כמו כלב. אהיה פחות זמינה גם לאנשים שאני אוהבת, מה גם שאני לא רוצה להיות צפויה וחשופה כל-כך. אפסיק לספר לאנשים מה עובר עליי. אלמד להסתיר כאב, פחד ובדידות. אלמד להסוות את הדמעות, את הרגשות שלי, בכל מצב. בכל מחיר. אני רוצה להיות סגורה יותר, פחות נזקקת לאהבה של אנשים. למה? ככה. כי הספיק לי.

אפתח לעצמי אורח חיים בריא יותר. ארוץ בבוקר. אוכל פחות שטויות ויותר אוכל בריא. אולי אחזור להתעמלות קרקע.

אתחבר לאנשים במהירות פחותה. אבטח פחות, אסמוך פחות.

והפעם אתמיד בזה. אולי ככה אנשים יעריכו את מה שהייתי.

עריכה: לא הבנתם בכלל למה התכוונתי. הדברים הם לא כמו שהם נראים, בואו נומר כך. אני לא מתכוונת לפרט מה ולמה, אבל אני יכולה להגיד שאני לא מתכוונת לאטום את עצמי. לא כמו שהפוסט הזה כנראה שידר. הייתי צריכה לצפות מראש את התגובות, אבל לא נורא. בינתיים אני רק יכולה להגיד שאף אחד ממי שהגיב לא ירד לסוף הדברים וכנראה לא הבין אותם, כי מה שמתואר כאן זה לא מה שאתם חושבים.