Terrible Truth.

שיניתי עיצוב. התחלה חדשה לגמרי. חלקה וטובה.

כרגע אני במצב טוב. יש לי מקום שמור לשתיים, חברות טובות, חם ובטוח. אחת מהן במרחק שעות טיסה. אחת במרחק חיים שלמים, ולצערי היא בצד הלא-נכון שלהם. היא נפטרה לפני... כמה? שבועיים?

יש לי דרך משלי להתאבל. כן, אני עדיין צוחקת כמו תמיד. אבל אני לא שוכחת אותה, אף פעם. היא תמיד איתי. לא, אני לא חושבת ש"היא שומרת עליי מלמעלה". זו באמת קלישאה בסגנון הקלישאות שהן לא נכונות. אבל היא איתי במובן אחר; איתי במחשבה, בלב. כל הזמן אני מוצאת את עצמי נזכרת בה, בחיוך שלה, באומץ הלב שלה, גם בשבועיים האחרונים לחייה. היא סבלה יותר מתמיד. כבר לא יצאה מבית החולים.

כן, מלכתחילה גילו את זה מאוחר מדיי. מלכתחילה ידעו שאין סיכוי שהיא תשרוד מעבר לשנה. היא שרדה שמונה חודשים. שמונה חודשים שבהם היא לא הפסיקה לחייך. כן, היא צחקה עד הרגע האחרון. שמענו יחד את הרולינג סטונס שהיא אהבה. את השיר אנג'י במיוחד. היה לה חיוך יפה. היא ניגנה בפסנתר שנים. היא הייתה צעירה, בת עשרים ושבע. מלאת חיים.

והיא אמרה שהיא לא רוצה שנתאבל עליה.

אני חושבת שהיא כן פחדה מהמוות. דיברתי איתה על זה, והיא אמרה שהיא לא מפחדת להשאיר הכל מאחוריה, כי אחרי הכל זה כמו לישון. אבל היא פוחדת מהרגע האחרון, הרגע שהמוות יבוא וייקח אותה. היא לחשה שהיא פוחדת לפעמים, אבל שהיא חייבת לחייך. היא ביקשה חיבוק. נתתי, בשמחה. ואז שמתי לב שאני בוכה.

אירוני, אבל היא ניגבה לי את הדמעות והתחננה שלא אבכה.

זה באמת קשה לפעמים, לחשוב שלא אראה אותה יותר לעולם. הלווייה מחר, ו... אני לא יודעת איך זה ירגיש. אני לא יודעת איך להכין את עצמי.

והעניין הוא, שחברים תמיד אומרים לי שיהיו שם בשבילי, להקשיב. שתמיד יבינו. אבל כשחברה טובה, אפילו טובה מאוד, התקשרה אליי ותפסה אותי בדיוק ברגע שהודיעו לי... היא שאלה, כמובן, מה קרה. לא ממש רציתי לדבר בהתחלה, אבל בסוף אמרתי. והיא לא ידעה איך להגיב.

אנשים לא יודעים להתמודד עם מוות ואובדן. הם יודעים יפה מאוד לנאום על כמה שזה קשה וכואב ושהם יודעים ומבינים על מה אני מדברת, אבל ברגע המבחן... הם לא עוברים אותו. אני לא מאשימה אותם. זה דבר שלא קל להתמודד איתו, בטח לא כשבקו השני אדם שבור כל-כך. אבל לזכותה ייאמר שהיא אמנם לא הבינה, אבל ידעה מתי לעזוב אותי לנפשי. היא ידעה להגיד אני אוהבת אותך ולהכניס אהבה ודאגה, ולמרות שלא תקראי את זה, אני רוצה להגיד לך המון תודה.

אני רוצה לדבר רגע על המישהי האחרת.

נפגשנו ביום הראשון של כיתה ז', היום הראשון של החטיבה. הייתי אדם שונה לחלוטין. זעופה וממורמרת בעיקר. הייתי בבית-ספר יסודי על ילדים והתמודדתי עם אכזריות ילדותית. לא, לא סבלתי נואשות, אבל אי אפשר לומר שנהניתי. אפילו לא קרוב. וכן, זה שינה אותי. עדיין בטחתי באנשים, אבל באופיי הטבעי הייתי אדם הרבה יותר חברותי והם הרסו לי.

התיישבתי ליד מישהי שנראתה לי קצת מדוכאת, א'. מסתבר שהיא הייתה דווקא נחמדה. בסוף הכיתה. לחלוטין במקרה, הגיעה לשם היא.

היא וא' היו חברות טובות והכירו עוד מכיתה א'. היא באה לדבר איתה וראתה במקרה אותי. הייתי שקועה בציור- וכן, אני מציירת. אפילו לא רע, הייתי אומרת- והיא ראתה את מה שציירתי. היא עצמה גם ציירה, והתלהבה לפגוש עוד מישהי שנהנית מזה. הגבתי דיי בקרירות.

הייתי ככה דיי הרבה זמן, אבל היא לא התייאשה, ובסופו של דבר נעשינו לחברות כל-כך טובות. לא היה לי מעולם קשר כזה עם אף אדם בעולם. כזו מסירות בבן-אדם אחד. כל הזמן היינו ביחד, ומעולם לא נזקקנו לאדם אחר כשהיינו יחד. פשוט השלמנו אחת השנייה באופן מושלם.

הייתי צריכה לדעת שזה ייגמר מתישהו.

בכיתה ט'- שנה שעברה. זה נראה כמו כל-כך הרבה זמן וזה ממש לא הרבה- היא סיפרה לי שהיא ומשפחתה עוברים. לא דירה, לא עיר, לא מחוז ולא לתוך גבולות הארץ. היא עוברת ליוון.

אמרה וקיימה.

אנחנו עדיין מדברות. היא עדיין חסרה.

לאחרונה היא עברה שוב, לארצות-הברית. מיאמי. אני והמשפחה שלי מתכננים טיול ענקי השנה, לקראת פסח, לארה"ב ובין היתר גם במיאמי. אני והיא מקוות להיפגש שם.

אני יודעת שבזמן מאז שהיא עברה, אני השתניצי. מן הסתם גם היא. ממזן לא יצא לי לדבר איתה במסנג'ר או בטלפון. אני מתגעגעת אליה כמו... למה צריך להשוות תחושות לדברים אחרים? למה אין אפשרות להסביר רגש? גם בכאב. "כואבת לי הבטן כאילו דופקים עליה פטישים."

הגעגוע עצמו מלווה אותי לכל מקום, כמו האבל. רוחות של שתי נפשות מרחפות על פני תהום, כרוכות בי. אני לא חושבת שאוכל לשכוח אותן, ואני גם לא רוצה. הן תרמו כל-כך הרבה לחיים שלי... אני לא יודעת מה הייתי בלעדיהן, אבל אני יודעת שלא הייתי אוהבת את התוצאה.

אני אוהבת אתכן. אני מתגעגעת אליכן. הייתי מקריבה הכל כדי לראות את שתיכן פעם אחת נוספת.