החיים חרא...אם אתה לא מתכוון להתאבד תשנה אותם

James Blunt - One of the Brightest Stars

One day your story will be told,
One of the lucky ones, who´s made his name

One day they´ll make you glorious,
Beneath the lights of your deserved fame.
And it all comes round once in life a lifetime like it always does
Everybody loves you cause you´ve taken a chance out on a dance to the moon, too soon

And they'll say told you so, we were the ones who saw you first of all
We always knew that you were one of the brightest stars

One day they´ll tell you that you´ve changed

Though they´re the ones who seem to stop and stare

One day you´ll hope to make the grave, before the papers choose to send you there.

And it all comes round once in a lifetime like it always does,
Nobody loves you cause you´ve taken a chance out on a dance to the moon, too soon

And they'll say told you so, we were the ones who saw you first of all,
we always knew that you were one of the brightest stars

אתמול בלילה כשלא הצלחתי להרידם לקחתי את הפלאפון, שכבתי בחושך במיטה, שיחקתי סנייק והתחלתי להקשיב לאלבום של ג'יימס בלנט.

הוא גרם לי להבין מחדש למה אני אוהבת את דרך היצירה שלו...

דבר ראשון הוא בריטי ואני מאוהבת במבטא שלו P: , חוצמזה הוא מלחין מדהים ומשתמש בצורת הכתיבה המשובחת ש99% מהאומנים האירופאים לא מודעים אליהם אפילו!

אבל יותר מכל אהבתי את הצורה שהשיר היפייפה הזה נגע בי...

עוד 4 חודשים אני אמורה להירשם לאוניברסיטה. ז"א שעד אז אני אצטרך להחליט איזה מקצוע ללמוד...

אבל אין לי שמץץץץ של מושג! לשם שינוי אני מבינה את האנשים שאומרים שהם הולכים לחפש ת'צמם...

אני צריכה להבין מי אני, מה אני שווה, איפה אני רואה את עצמי עוד 10 שנים והפעם אני לא מדברת על איפה אני אגור ועל הבית המדהים שיהיה לי עם בריכה ומעוצב כמו שחלמתי... הפעם אני לא מדברת על עם מי אני אתחתן וכמה ילדים אני אביא... הפעם אני לא מדברת על החיים החלומיים שאני רוצה להעניק לילדים שלי...

אהה ובוא לא נשכח את הבית קפה שאני חולמת לפתוח!

על כל אלה ועוד כבר חשבתי וכבר החלטתי שאני יכולה והולכת לעשות אותם... רק יש לי בעיה קטנטונת... איך?!?!?!?!?!?!?!?!

פעם דוד שלי אמר לי: "אם את תעבדי במשהו שאת אוהבת זה לא יקרא עבודה... את תעשי משהו שכיף לך בו ובנוסף תקבלי על זה כסף..." יש בזה הגיון ומפיו זה נשמע כל כךךך פשוט...רק חבל שאני לא יודעת מה אני אוהבת... תמיד בבית ספר כשהיו שואלים "מה הדבר שאתם הכי אוהבים?" לימדו אותנו שהכוונה זה לשוקולד או גלידה (או לרכב על דולפין כמו שאחת הפלצניות אמרה) ולא מעבר לזה...

אין לי שום בעיה להתקבל לאיזה פקולטה שאני רוצה... יש לי ממוצע של 100 בבגרויות ואני הולכת להוציא מעל 700 בפסיכומטרי... כל האופציות פתוחות לפניי אבל אני לא מצליחה למצוא את עצמי ביניהם.

במשך השנים חשבתי כל המון מקצועות וכשהצלחתי סוף סוף להחליט ולהינעל על זה בא מישו וניעררר אותי כמו שצריך ונפלתי מהסולם שטיספתי כל ך כל כך גבוהה!

כשהייתי קטנטונת והייתי מבלה כל יום בבריכה החלום שלי היה להיות מצילה! כאילו בתוך הראש הקטן של ילדה בת 10 זה נראה כמו היעוד המושלם לחיים... אתה כל היום במקום שאתה אוהב ובנוסף זוכה להציל חיים.

במשך החטיבה ובתחילת תיכון התחלתי לבנות יעוד חדש לחיים.... להיות רופאה, ולא סתם אחת... מנתחת מוח!!! לא התפשרתי! אם אני הולכת על משו אני הולכת להיות הכי טובה בו!

בחרתי מגמת כימיה (רציתי בנסוף גם ביולוגיה אבל זה היה על אותם שעות) ונהנתי מכל רגע בשיעור! כאילו ההנאה משיעורי כימיה באו להוכיח לי שבחרתי את היעוד הנכון... טוב אולי גם הושפעתי מכל הסדרות על בתי חולים שלא הפסקתי לראות...

אבל שנה שעברה ניערתי את עצמי שהחלטתי לבדוק אם זה מה שאני באמת רוצה... והבנתי שלא! אני לא מסוגלת לחתוך אנשים ולהתמלא בדם, אני רוצה חיי משפחה רגילים ולא שיזעיקו אותי באמצע הלילה כשאני עם בעלי והילדים.

בכיתה י"א הבנתי שאני נורא נמשכת לתחום העיצוב והאומנות... הבנתי שגם יש לי כישרון לא רע בעיצוב של בתים ומקומות (במיוחד איך שתיארתי לעצמי את בית חלומותי העתידי...). החלטתי לקחת את זה בשיא הרצינות ולבדוק את העניין... גיליתי שבשביל עיצוב פנים אני לא צריכה 5 יח' מתמטיקה, אנגלית וכימיה... אני לא צריכה פסיכומטרי וכל ההשקעה והפוטנציאל שלי לא יבוא לידי ביטוי. אבל בכל זאת החלטתי לא לוותר כי זה מה שאני אוהבת. ואז בנוסף לכל זה גיליתי שאין לזה עבודה בארץ והאדריכלים לומדים את זה בכך מקרה ואף אחד לא ישכור מעצב פנים... אז החלטתי לשקול את אופציה להיות אדריכלית...

אחרי בחקרתי ובדקתי מה זה בדיוק אדריכלות גיליתי שזה נורא משעמם אותי... אז וויתרתי!

בכיתה י"ב, אחרי לימוד של 3 שנים כימיה ואהבה עזה למקצוע הזה התחלתי ללכת לכיוון... חשבתי בכיוון של מחקרים באוניברסיטה ואפילו אולי למצוא תרופה לסרטן או איידס... אבל שוב הקמת משפחה ולהיות סגורה במעבדה מ8 בבוקר עד 9 בערב לא הולכים ביחד אז וויתרתי...

אבל על הכימיה לא וויתרתי... החלטתי שאני אלמד בטכניון הנדסה כימית ואני אעבוד בזה בחיפה...

אבל המשפחה שלי פוצצה לי את הבועה ואמרה לי שנחשפים לחומרים נורא מסוכנים בתחום הזה ואין הרבה עבודה בארץ... אז גם מזה ירדתי כי הבריאות לפני הכל!

דוד שלי אמר לי שהנדסת חשמל זה אחלה מקצוע אבל אחרי שחשבתי על זה אני לא רוצה להיות טכנאית משועממת שהשגרה לא משתנה כמו אבא שלי ואחי הגדול... זה פשוט לא בשבילי! אפילו הלימודים יהרגו אותי משיעמום במקום!

לפני חצי שנה חשבתי שסוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי כל השנים! מנהל עסקים!!

אתה לומד על יחסי אנוש עם אנשים (העובדים שלך), אתה לומד איך חברה משגשגת ומוצלחת עובדת, מה היא צריכה כדי שהכל יעבוד כמו שצריך, והדבר הכי יפה בזה הוא שאתה הבוס! החלטתי שזהו החלטתי... זה מה שאני רוצה... ובנוסף לזה אני אקח קורס או שתיים לכימיה בשביל הכיף שלי!

אני אקח קורס של עיצוב פנים בזמני הפנוי כדי לספק את עצמי ועם הכסף שאני אחסוך מהעסקים אני אפתח את הבית קפה שכל כך חלמתי עליו... זה היה נראה כל כך טוב, מציאותי ומושלם! עד ש...

לפני שבועיים חבר טוב שלי התחיל לנער אותי (כמו שקורה תמיד אחרי שני נעולה על המטרה)...

הוא אמר לי שעם הבגרויות שלי, עם 700+ בפסיכומטרי, עם המוח האדיר וכוח ההתמדה שלי חבל לשרוף את הפוטנציאל על משו סתמי שכל אחד יכול לעשות כמו מנהל עסקים. הוא אמר שאני יכולה להיות בלי שום בעיה עורכת דין מוצלחת או ללמוד רפואה.

יופי! תודה באמת! שוב חזרתי לנקודת ההתחלה...

מהיום שאני זוכרת את עצמי המשפחה שלי תמיד ציפתה ממני לכל כך הרבה... הם תמיד חשבו שאני אלמד משהו וואווו ואצליח בצורה מטורפת בחיים, שהעלייה לארץ לא הייתה סתם בזבוז ושאני לא אצא כמו אחי הלא מוצלח...

אבל אנשים אני רק בת 18!! אנשים נורמלים מגיעים לשלב הזה בחיים כשהם בני 23-24...

אני יודעת שאני הרבה לפניהם וזה יתרון אצלי אבל דיייי אני נשברת!!!

כואב לי כבר המוח ואני לא יודעת מה מפחיד אותי יותר... לאכזב את המשפחה שלי או לאכזב את עצמי ולנפץ לעצמי את כל דרך החיים שבניתי לעצמי וחלמתי עליו...

מה כבר ביקשתי? להבין כבר מה אני אוהבת בלי שאנשים אחרים ישפטו אותי?!

ושוב כמו שקרה כשסיימתי תיכון אחרי שנתנו לי בראש כי השנים, אחרי כל ההשקעה שעשיתי כולם אומרים לי כמו בשיר: And they'll say told you so, we were the ones who saw you first of all
We always knew that you were one of the brightest stars
 כולם נוקפים זאת לזכותם... אנחנו ידענו... אנחנו ראינו... אמרנו שתצליחי... מאיפה אתם יודעים??? אתם נשארתם ערים כל הלילה כדי ללמוד למבחן שלמחרת?! לא... נכון?!

וכל כך ברור שאם לא הייתי מצליחה הייתם אומרים: "אמרנו לך שאם כל הזמן תצאי ולא תשקיעי את תפסידיד בסופו של דבר..."

אבל מזה לא הייתם נותנים לי להנות לבד... גם את זה ידעתם שיקרה מראש...

אז אנשים! תעשו טובה ותנו לילדים שלכם לגדול ולהתבגר לבד... אז תשתמשו בביטויים "ידעתי!" ו"אמרתי לך!"... תנו להם להתנסות וללמוד לבד...

נ.ב: אני יודעת ומצטרעת שיצא ארוך אבל הייתי חייבת לפרוק!