אני רוצה להגיד שהפוסט נכתב בעקבות הפוסט הזה שהזכיר לי כמה מחשבות שהיו לי לפני כמה שבועות בנוגע לבתי ספר שהייתי בהם בחיי.

את דרכי הלימודית התחלתי בבית הספר הדמוקרטי. בדמוקרטי החיים היו דבש; עשיתי מה שהתחשק לי, למדתי מה שעניין אותי עם שכבות בוגרות יותר, האנשים היו נחמדים והרגשתי שבאמת אכפת לבית הספר ממני כבת אדם וכתלמידה, ושאנשי הצוות שהייתי בקשר איתם באמת מתעניינים בי וברצונות שלי ובדברים שיש לי לומר. למרות כל זאת, בדמוקרטי היו כמה וכמה חסרונות מהותיים, ובסופו של דבר הגיע סופה של כיתה ח', ואני החלטתי לעזוב את בית הספר הדמוקרטי. עברתי לתיכון שש שנתי עירוני רגיל לחלוטין, ונכנסתי לכיתה ט' 6. 

מהבועה שהיא הדמוקרטי יצאתי לעולם הגדול, המלא בהרפתקאות ודברים חדשים לגלות.

היו הרבה דברים שהייתי צריכה להסתגל אליהם לאחר היציאה מהבועה הקטנה והחמימה שלי; הדבר שהכי הפחיד ובלבל אותי היה הגודל. ממבנה קטן, רעוע ומוכר יצאתי למבנה ענק עם מסדרונות וחצרות ואינסוף כיתות. מ-20 ילדים בשכבה יצאתי לכמעט אלף, מלהכיר את כל תלמידי בית הספר בשם ובפנים יצאתי לאנונימיות מוחלטת (ואני לא חושבת שעד היום אני יודעת את השמות של כל תלמידי השכבה שלי) מאכפתיות והקשבה מצד בית הספר יצאתי לאטימות והתעלמות ממני כאדם והתייחסות אליי כאל  עוד ראש שצריך לדחוס לאיזו כיתה. 

אבל השוק הכי גדול שלי היה גסות הרוח והחוצפה. לפני שהגעתי לכיתה ט', כמו בחורה טובה שגדלה בבועה מגוננת, מעולם לא הייתה לי אינטרקציה עם אנשים המכונים על פי רוב "ערסים" ו"פרחות". ידעתי שהם קיימים, ראיתי אותם מרחוק, אבל אף פעם לא הייתה לי שיחה או עימות עם אדם כזה. 

בכיתה שאליה הגעתי הייתי אאוטסיידרית. הייתה חבורה גדולה של צופיפניקים שלומדים יחד כבר מכיתה ז', אני ועוד 4 חברים שלא מצאו את עצמם בחבורה הזאת. היו לי חברים מחוץ לכיתה שהייתי פוגשת בהפסקות, אבל בשיעורים הייתי די לבד.

הערסים הפחידו אותי. אני לא יכולה להגיד שלא הייתי מבועתת ממה שהם מסוגלים לעשות. קראתי בעיתון על דברים שחבורות בני נוער עשו בלילות לאנשים תמימים, ראיתי בחדשות דברים על מקרי אלימות ורצח. לא רציתי להשלות את עצמי ולומר ש"אני בחורה, אז לא יעשו לי כלום". ראיתי אותם כאנשים אלימים, חסרי כבוד לאנשים בכלל ולמבוגרים בפרט, קולניים וגסי רוח, כאלה שלא שמים זין על אף אחד ושום דבר חוץ מעצמם. שנאתי את  האנשים האלה ופחדתי מהם, כי הם היו ההפך הגמור מכל מה שהכרתי, אהבתי והערכתי.

כשהם היו צועקים לי ולחברים שלי משהו במסדרון, הייתי ישר מתכנסת בעצמי ומתפללת שאף אחד מהם לא יתקרב ויתחיל להציק לנו. כשהיינו פוגשים חבורות של שיכורים ביציאות בשישי בערב הייתי ישר מתחילה לרעוד והלב שלי היה דופק חזק חזק (מה שלא עזר במיוחד זה שכל החברים שלי היו אז קטנים ורזים).

אפשר לומר שחייתי בפחד. זה לא היה פחד משתק, או פחד שהפריע לי בתפקוד היומיומי, אבל זה היה לא נוח, לא נעים ולא סימפטי. אם נוסיף לחשש היומיומי הזה את התחושה שלאף אחד במערכת החינוך (כולל המחנכת שלי) לא אכפת ממני, מהצרכים והרצונות שלי - נקבל מקום שאני לא מוכנה להשאר בו. התחלתי לחפש דרכי יציאה משם. איזשהו תיכון מיוחד למדעים, או מצוינות, או אפילו פנימייה- העיקר שהם לא יהיו שם.  בתור מאובחנת כמחוננת האמנתי שלא יהיה לי קשה במיוחד להתקבל לאיזה תיכון שאבחר, ולאחר כמה בדיקות מעמיקות, החלטתי שיאסא זה המקום בשבילי. עברתי את המבחנים בשלום והתקבלתי.

כבר בשבוע הראשון הבנתי שהגעתי לבועה חדשה. אמנם קצת פחות מגוננת ועם קירות קצת יותר שקופים, אבל בועה בכל רמ"ח איבריה. טוב לי ביאסא. אני לא מפחדת בכל פעם שאני נכנסת לבית הספר, אני לא מרגישה צורך להסתובב בקבוצה בכל מקום, אני שוב מכירה את כל התלמידים בפרצוף ובשם, ותמיד אפשר למצוא מישהו לשיחה אינטילגנטית על דברים ברומו של עולם.

למרות שגם כאן יש הרבה חסרונות, אני אוהבת את החיים כאן, ולא מתחרטת לרגע שהחלטתי לעבור.

יכול להיות שההתייחסות שלי לערסים תראה לאנשים מסוימים כהתייחסות לא "פוליטיקלי קורקט",  ואולי אפילו גזענית.

אני רואה את הקבוצה האנושית הזאת כשונה ממני. אני מרגישה שלהם ולי, מלבד ישראליותינו, אין שום דבר במשותף. אין לי שום כוונה להתחיל בטיהור הגזע, ואני לגמרי תומכת ב"חיה ותן לחיות", לכן, אם מישהו מצא את התוכן בפוסט זה פוגעני במידה כלשהי, אני מאמינה שימצא דרך נאותה ותרבותית להביע את רגשותיו בנושא.

שהיה לכם סופ"ש נעים