כעבור עשר דקות בערך התנתקנו.. הבטתי בעיניו, איזה עיניים יפות..
כחולות-ירוקות.. אי אפשר לדעת בוודאות.. ואיזה מבט יש לו...
סיפרתי לו הכל על אלעד ועליי.. איך שדיברנו בטלפון.. קבענו להיפגש ליד הפיצרייה.. אחרי עשר דקות הגעתי.. עמדתי בחוץ, לא מאמינה למה שהעיניים שלי רואות.. התקדמתי קצת.. כן, זה אלעד.. והוא מתנשק עם גלי.. הם התנתקו והוא ישר הביט אליי.. אני..אני ..זה..זה לא מה שאת חושבת.
אני: אני.. אני לא מאמינה עליך ! יאחתיכת בן זונה!!! התקרבתי אליו והעפתי לו תכאפה של החיים שלו.. ראיתי את הלחי הנפוחה שלו.. תעיניים העצובות שלו.. וכל מה שיצא לי מהפה זה...
אל תתקרב אליי בחיים ! בחיים.. בחיים!!
רון קצת צחק.. ואמר שהראיתי לבן זונה ..
המשכנו לדבר, הוא סיפר לי שהוא חדש באזור והוא מצטרף לביה"ס שלי :]
אליאנס, לכתה י"א-3 [שנה מעלי].. סיפרתי לו קצת על בית הספר.. על התלמידים.. על גלי הילדה שאני הכי מתעבת בעולם כולו! סיפרתי לו על עדידי , החיים שלי, שברגע זה נמצאת באיטליה ונהנית מכל רגע בעודי סובלת את החברות הפאקצות של גלי ועכשיו גם את אלעד.
דיברנו ודיברנו ולא שמנו לב איך חלף הזמן, כבר ארבע לפנות בוקר ואני כבר הייתי צריכה להיות בבית ממזמן. אמא בוודאי דואגת =\
אני: "רון, אני ממש מודה לך שהיית איתי כאן ברגע קשה.. כל כך תודה".. חייכתי אליו
רון: "רגע מה חשבת? שאני אשאיר אותך כאן בלילה אחרי כל מה שעברת..?"
אני: "תודה.. אמ.. אני צריכה לזוז.. אמא שלי בטח משתגעת "..
רון: בואי אני אקפיץ אותך..
התחלנו ללכת והגענו למגרש חנייה..
הוא התקדם לעבר כמה מכוניות..
הוא המשיך ללכת עד שהגיע לאופנוע,
קפאתי במקום
אני מפחדת, איך אני יכולה לעלות על אופנוע כזה אחרי מה שקרה לאיתי?!?!?!?
אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי..
ואיך אני מספרת עכשיו הכל לרון?
אני: "טוב רון.. אני כבר אלך ברגל הבית שלי שני מטר מפה"..
רון: "לא לא מה פתאום.. אני לא נותן לך ללכת ב4 בלילה לבדך.. זה מאוד מסוכן" K
אני: "אני כבר אסתדר... תודה."
התקרבתי אליו ונתתי לו נשיקה בלחי
רון: "זה הכל ?"
אני: כן. תסתפק במה שיש..
חייכתי, הסתובבתי והתחלתי ללכת הביתה.
הסתובבתי וראיתי שהוא עוד עומד באותה פוזה ומסתכל עליי..
נופפתי לו וצחקתי כשהוא עשה לי פרצוף עצוב וצעק לי.. "לא אל תעזבי אותי לבד"
התקרבתי קצת ואמרתי לו משפילה מבטי.. :"רון.. הבית שלי לא כזה קרוב.."
רון: אז למה אמרת שהוא שני מטר? חח בואי אני אקפיץ אותך."
הוא עלה על האופנוע מחכה שאני אעלה מאחוריו..
ואז לא יכולתי יותר.. הדמעות החלו לזלוג על פניי העדינות..שוב.
הוא ירד מהאופנוע והתקרב אליי..
רון: "מה קרה מאמי? למה את בוכה!?
תספרי לי מה קרה..."
לא השבתי רק המשכתי לבכות..
"נו אלי... אני לא יכול יותר, תפסיקי לבכות גם אני אבכה..!"
אהבתי מאוד שהוא קרא לי אלי.. פעם ראשונה בחיים שמישהו קורא לי ככה..
פתחתי את הפה וכל מה שיצא מבין הדמעות היה :
"אח שלי איתי נהרג בתאונת אופנוע".