עיניים עצומות. על קו התפר בדרך לשינה. כלב נובח מרחוק. לא מפריע לי. אלה המחשבות שמדירות שינה מעיני ותנומה מעפעפי. אפילו לא שמעתי את הנביחות וכשכבר הכרתי בהן, זה השרה תחושה של רוגע. למה? אולי זה הזכיר לי את ישראל. את הבית של ההורים. היה בשכונה כלב שנובח בתוך השקט של הלילה? ככל הנראה. לא מפתיע, לא בדקתי את הסטטיסטיקה אבל בטח בכל רחוב יש לפחות אחד כזה. 

חם הלילה. המזגן עובד לסירוגין לפי חיישן המעלות. גם מאוורר התקרה לא ממש מצנן.  

בדמדומי השינה עולים המנהלים ... , ... והתלמידים היקרים שלי. הדמעות והשקרים של ... והדמעות והחפירות של ..., והכעס וההתחנפות של ... והוויכוחים עם ... והצחוק של ... וההתחכמות המעפנה של ... והבדיחות של ... והחיבוקים הדביקים של ... והטיפשות של ... וההשתדלות הנוגעת ללב של ..., העיניים השואלות של... והמבוכה של... והמתיקות של .... ואין ספור טלפונים סלולריים. 

כמה שאני אוהבת את רובם ורוצה לחבק ורוצה לחנוק ובעיקר רוצה שיהיו בני אדם.