לעד תמשיך לצוץ בחיי.

באופן סביל יותר או פחות.

לעיתים בגלל ילדותי שלי ולעיתים בגלל הכרח המציאות.

ואני אעמוד מנגד.

לרב פעורת פה ורק במקרים נדירים אגיב בתחכום ואלגנטיות.

מתי אוכל להפוך את העמדת הפנים שאתה, זה המכונה אני, לא מעניין אותי יותר, לא גורם לשום תקתוק מהיר או פרפור חדרים קל - למציאות.

ולא, זה לא שזה קורה לעיתים כל כך תכופות.

וכן, זה קורה בעיקר בנקודות שפל כזה או אחר.

בנקודות ההשקה שביני לבין איך שאתה זכור לי (וגם זיכרון זה, קשר מועט לו ולמציאות).

אבל כשזה קורה, זה פועם לעוד הרבה זמן.

ובזמן הזה נותר לי רק לקוות שלא תצוץ שוב, ושאולי הפעם - רק הפעם, אצליח לשכוח.