אנשים, גם באופן בלתי מודע, מדברים עם חברים אחרת ממה שהם חושבים באמת.
קשה להודות בזה, אבל גם לחברים הכי קרובים ולמשפחה-למי שקרוב למשפחה (נוט אינ מיי קייס) אנחנו מדברים באופן צבוע.
אדם מטבעו נוטה להצטדק, ליפות את הדברים, או להגזים מן הצד השני.
את האמת לאמיתה-הגזענית, השובניסטית, המלוכלכת, הזדונית, המגעילה, הוא שומר לעצמו.
אחרי השורה הזו, באה לי המחשבה שחמש השורות האחרונות קשות מדי, עמוקות מדי בשביל הנושאים ה-לבטח סתמיים שאדבר עליהם כאן. מיד אחרי מחשבה זו נזכרתי כי זה בדיוק הסינון שעובר אדם לפני שהוא מדבר, לפני שהוא מתבטא גם אל הקרובים אליו ביותר. המחשבה השניה היא שגרמה לי להשאיר את הפוסט הזה כמו שהוא. לא לשנות דבר. מה שיצא באותו רגע יעבור אליכם, בלי סינון, בלי להתלבט.
בלי להעליב, אני מרגישה שאת הבלוג פתחתי בשביל עצמי. לא בשביל הקוראים ה-בטח מעטים שיהיו לי.
כאן בטח הייתי מכניסה איזה קטע קצרצר שממש מתאים לגילי כמתבגרת, על סביבה שלא מבינה ועולם מנוכר.
אבל תתפלאו לשמוע שההורים שלי מבינים ונחמדים, ויש לי מעגל חברות גדול וקרוב וגם כמה מחזרים.
פשוט, כנראה שאת האמת, את המחשבות הרציניות והשטותיות, הנחמדות והמגעילות, אפשר לפרוס רק בפני אדם שלא אכפת לך מה הוא יחשוב. שלא משנה לך כל כך מה יש לו להגיד.
אז סליחה. כי לא אכפת לי מה יש לך להגיד. וטוב שכך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
