הבלוג שלי ו...זהו?

איזה אבסורד.

אני מתרסקת.

אני אבודה.

אני ממש לא מבינה מה קורה לי.

אין לי כוח לכלום,רק לשבת בבית ולישון בתנוחות מוזרות.

אבל אני לא יכולה לעשות את זה כי אני שוקעת בשיעורים.

יש לי מבחן גדול במדעים מחר ועוד לא התחלתי להתכוננן.

יש לי פרוייקט באנגלית לעוד יומיים ועוד לא התחלתי.

אז תגידו לי...מה לעזאזל אני עושה כאן???

גם אני לא יודעת.כנראה אני מאבדת את עצמי יותר ויותר.

אין לי כוח לכתוב,ובכל זאת אני כותבת.וכותבת.וכותבת.

אולי זה בגלל שזה המפלט היחידי שלי מהעולם.

הדבר היחיד שמעציב אותי זה שאני לא כותבת שירים.

למרות שפעם הם היו המפלט שלי

אבל כנראה הם כבר לא.

הבלוג החליף את מקומם.

אבא שלי שם את השיר הללויה בפול ווליום.

זה גורם לי ליותר מדי זיכרונות.

כמיהה לילדות טובה יותר.

אפילו שהילדות שלי הייתה הכי בסדר שבעולם.

אני רוצה עוד.

כבר יותר מדי זמן שאין לי חבר.

אולי בגלל זה אני מתרסקת ככה.

אבל אני כבר מזמן הפסקתי להאמין באהבה.

פגעו בי יותר מדי פעמים

אני לא מאמינה שאני השתמשתי בסמיילי כרגע למרות איך שאני מרגישה.

אני פשוט מתחרפנת.

משום מה הפוסט הזה מתקשר לי לשיר של הג'ירפות.