אחרי חודשיים שלא נגעתי במקלדת סתם כדי לכתוב...
יש בזה משהו, אתה יודע, להיות מאוהבת באדם כזה. מישהו שישלח לך סמס, כזה שלא תשכחי אף פעם. לאהוב את המשהו שהלך ביניכם, לא את בן הזוג.
מילה אחת לא כתבתי, על האדם שהרגשתי אליו הכי הרבה. מילה אחת לא אמרתי, כי רציתי להפסיק לחשוב.
הרגשתי טובעת, הרגשתי את החור הזה שואב אותי פנימה ומחייך אליי בזדון. לא צריך יותר מחיוך ומבטא כדי לשבות אותי.
אני לא יודעת מה אני יותר. כועסת, עצובה, מאוכזבת, שמחה, מבוגרת. השארת אותי זקנה, קצת בפנסיה בפנים.
אני תוהה אם אתה עדיין חושב עליי לפעמים, כשאתה מנגן בגיטרה שלך לבד, כי מה-שמה בכלל לא בקטע של מוסיקה. מה-שמה בטוחה שבריטני עדיין בתולה.
תוהה אם אני עדיין עולה לך בראש, כשאתה עושה את ההליכות הארוכות שלך לאורך החוף כל שבת, בשקט שלך, לבד. אני תוהה אם אתה עדיין לבד, או שגם לשם היא הולכת איתך.
המילים נעצרות לי כשאני חושבת עליך, אני מרגישה מחנק בגרון, ולא כי אני רוצה לבכות, אלא כי קשה לי לנשום, כל כך קשה לי.
אני נזכרת במבט שלך באותו היום כשראיתי אותך אחרי חודשיים של שקט, והגוף שלי מתכסה צמרמורת, כי אני לא בטוחה יותר מה אני מרגישה.
אני רוצה את הריח שלך איתי ואת היד שלך אוחזת בשלי מול כולם, אני רוצה את השקט של שנינו ואת הספסל ההוא בפארק. אני רוצה שתחשוב עליי לפעמים, קצת כמו שאני חושבת עליך. כשהכל מזכיר לי אותך.
אני טובה בלהתאהב, אני לא טובה בהרבה דברים אחרים. אבל היה לי כל כך פשוט, מאוד נוח, פשוט לאהוב אותך. מבלי לחשוב בכלל על שאר העולם. "זה עכשיו או אף פעם" חשבתי לעצמי, ו"אם אני אתאהב ואפגע אז שיהיה, למי אכפת" כי באמת, למי אכפת, חוץ מלעצמי.
למי אכפת בכלל, בטח שלא לך. בטח שהודעות ההתנצלות שבאו בעקבות אותו הסמס לא כיסו חצי מהפצע, אפילו לא שליש.
בקלות חשבתי שאוציא אותך מהחיים שלי, פשוט אמחק אותך וזהו, אבל יש עוד מליון ושניים דברים שעוברים לי בראש כשהשם שלך פתאום מהבהב לי בעיניים. אני מתגעגעת לחבק אותך. רק מתגעגעת, לנשק אותך, מתגעגעת לשיער שלך, שגזרת בשבילה, לקול שלך, ששר לי שירים, לראש שלך, נשען לי על הברכיים, לצחוק, שהעלה בי חיוך גם מבלי שרציתי. אני מתגעגעת ללהרגיש נאהבת, אפילו שהכל היה רק עניין של תוכנית חלופית. בטח פלאן בי, כמו שהזהרת אותי מראש שאני לא אהיה.
פחדתי להודות שאני באמת מתגעגעת, פחדתי לספר שבסך הכל מה שאני מרגישה זה הרגש שמטלטל אותי מעלה מטה. פחדתי לומר שאני עוד אוהבת אותך, אחרי הכל. אבל אני שותקת. לא אומרת מילה.
מה-שמה רוקדת טוב יותר ממני, מבוגרת יותר ממני, זורמת יותר ממני, אבל היא אף פעם לא תהיה אני, ואתה בטח אוהב להתפשר.
אני נותרת עם בלית-ברירה, כלומר, עם כלום, ועם הרצון הזה, ששוב תהיה שלי.
אני לא יודעת אם אני רוצה אותך עכשיו, אבל השאלה היחידה המתבקשת היא -
מה יהיה עכשיו?
הגיע הזמן להמשיך הלאה.
זו פעם ראשונה שאני מבקשת, אבל מישהו יכול להמליץ? אני כל כך צריכה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Who's nothing