Wandering Stars

הייתי יכולה לכתוב עליו כל כך הרבה, פשוט לכתוב ולכתוב ולכתוב ולא היו נגמרות לי המילים כי כשזה נוגע אליו תמיד יש לי מה להוסיף ולומר.

בפעם האחרונה שהייתי כאן, בדיוק לפני חודש... הוא אפילו עוד לא היה בארץ. וכשהוא כאן כמה דקות ממני בכל זמן אפשרי, זה נראה כל כך אמיתי. אני מדמיינת לעצמי מנשקת אותו וכיף לי, הוא עושה לי לחייך, העובדה שהוא רוצה אותי בחזרה בדיוק כמו שאני רוצה אותו.

והחלום הזה שהיה לי... שכחתי ממנו, כי מהרגע שהבנתי שהגיל שעומד בינינו נורא מפריע איבדתי קצת תקווה, וכשהוא לא הפסיק עם הקשר בינינו, התקווה חזרה לי, בדיוק כמו שהיא הייתה ביום ההוא שפגשתי אותו. ולא יכולתי להיות מרוכזת בכלל, והיד שלו מסביבי הרגישה לי הכי טבעי בעולם, והכי טוב בעולם. ומה שהכי נחמד לי, זה שאני יודעת שאני לא מאוהבת ושדברים מתקדמים לאט, וזה מרגיש כמו שצריך. כאילו בקצב הנכון, לא מהר מדי, כמו שאר מערכות היחסים שלי...

אני רוצה אותו מאוד, מאוד מאוד מאוד. 

אבל יש בינינו רווח של שבע שנים שנשמע לא אפשרי להרבה אנשים, חוץ מלשנינו.