סתם קטע שרשמתי לפני משהו כמו שנה אולי פחות, שאף פעם לא פרסמתי כי זה לא היה נראה לי טוב מספיק. עשיתי סדר בקבצים במחשב ומצאתי את זה, אז זה העלה לי חיוך והחלטתי סוף סוף לפרסם את זה, לפחות כאן.
נעמה
נעמה תמיד אומרת שיש לה חתיכה קטנה מגן עדן. זה קצת טיפשי לדעתי, כי איך יכול להיות
למישהי דבר מה שלא קיים? אני תמיד מסביר לה את זה, אבל היא פשוט שותקת ומחייכת,
לפעמים היא גם מביטה לשמיים, ואני רואה ניצוץ קטן בוהק בעיניים שלה.
יש לה חלומות, לנעמה.
פעם היא סיפרה לי שהיא אוהבת את הילד של השכנים, ויש לו אופניים אדומים, עם סלסלה
מקדימה, שם הוא מניח את החתלתול שהוא מצא ברחוב, ואמא לא הרשתה לו להשאיר בבית.
ולפעמים אני תוהה, למה היא אומרת 'אהבה' ולמה היא מספרת לי על האופניים האדומים שלו
עם הסלסלה והחתול. אמא תמיד אומרת שהיא אוהבת אותי, אבל נעמה לא אמא שלו,
נדמה לי.
וכשישבנו מתחת לעץ הגדול בגינה שלי, נעמה שוב הביטה לשמיים, וראיתי את אותו הניצוץ בוהק
לו, שוב. היא סיפרה לי על אבא שלה. היא אמרה שהוא שם, בשמיים.
והרי בני אדם לא יכולים לעוף, אז איך אבא שלה יכול להיות שם? קצת התביישתי לשאול אותה,
כי נעמה היא חכמה, ולא רציתי להיראות כמו ילד קטן, אפילו שאני קטן ממנה, בשבוע ויום.
לפעמים, כשאני חולם בלילה, אני רואה את נעמה בחלום, משחקת לה בבובה הקטנה שלה,
שנאבדה. זרקתי אותה מחוץ לגדר, כי נעמה שיחקה רק איתה, והרגשתי שהיא כבר לא רוצה
לשחק איתי.
היא מספרת לי שהחלום הכי חזק שלה, זה לבקר בגן עדן, כי היא מתגעגעת לאבא שלה.
היא בסדר, נעמה, רק קצת מוזרה.
אני לא רואה את גן עדן מכאן, אמא תמיד אומרת שהוא לא קיים.
יום אחד, נעמה סיפרה לי מה זה אהבה, כי הייתי חייב לשאול. היה קר באותו היום, אבל אני
חושב שהייתי חולה, כי הייתי ממש אדום. אדום כמו שאני נראה כשיש לי חום, ושפעת.
היא אמרה שאהבה זה כשרואים מישהו ומרגישים הכי טוב בעולם, כשיש פרפרים קטנים בבטן,
ומרגישים כמו על פיסת ענן.
תמיד ידעתי שנעמה מוזרה, כי איך הפרפרים יכולים להיות שם, אני לא אוכל פרפרים,
הם יפים מדי.
תמיד ידעתי שנעמה קצת לא רגילה. קצת מיוחדת.
כשהגיע הקיץ, אני זוכר שהיינו נחים על הגבעה ומביטים על השמש היוקדת בשמיים, היא חיממה
את הדשא, וקצת את הלב. יכולתי להריח את נעמה, היה לה ריח מתוק, של תותים, בדיוק כמו
שאמא הייתה מביאה סלסלה מלאה בהם, ואני ונעמה היינו אוכלים אותם ומשאירים כתמים
אדומים על הידיים, והחולצה. אני אוהב תותים, ואני אוהב את הקרניים של השמש מלטפים את הפנים
שלי, בדיוק כמו שאמא עושה לפני שאני הולך לישון, ואני אוהב את העץ הגדול בגינה שלי,
ואפילו אוהב... את נעמה.
אתמול נעמה ביקרה בגן עדן. היא חזרה וסיפרה לי כמה שהיא נהנתה.
היא ראתה את אבא שלה, ואפילו הצליחה לנוח על ענן, היא סיפרה שהם רכים כמעט כמו נוצות.
ושמישהו בפינה של רחוב קרא לה מלאך, ואנשים הסתכלו עליה מוזר.
והכדור הירוק-כחלחל הזה שאפשר להביט בו מלמעלה ולתהות מה הוא עושה שם הרחק,
נראה שונה מכאן. שונה משם.
עכשיו הכל אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Who's nothing