"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אוף הייתי עכשיו כל כך עצבנית. כבר כתבתי לכם כאן עוד משבוע שעבר איך אני שמחה מכך שאני הולכת להכין את ארוחת החג לאמא ואבא ביום ראשון ושמחתי כל כך שיש לי סיבה סוף סוף לבשל ולהכין משהו חדש ושנשב ביחד ונאכל ונהנה.

כל זה היה ממש חלום באספמיה. הוא פשוט לא קרה בסוף ויצא רק כעס ועצבים.

אתחיל ואודה בעובדה: לאמא שלי יש אופי של פולניה. זהו, אמרתי את זה. מה שמוזר הוא שהצד הפולני הוא בכלל אצל אבא! מה שמוביל אותנו לעניין שסטיגמות הן מפגרות ומזמן הפכו סתם למטבע לשון ותו לא. *השכילו מכך ילדים!*.

נניח אתמול, כשאמרתי לה שאני הולכת עם בן דודה שלי לעבודה שלו היא עשתה לי פרצוף של "זה לא בסדר מבחינתי אבל את עושה מה שאת רוצה". והיא ניסתה להניע אותי מהרעיון. "אולי תישארי ונראה סרט". וכאילו אמא שלי תראה את הסרט, היא תירדם אחרי חמש דקות. בכל ערב אחר הייתי שמחה לראות איתה סרט למרות שהיא הייתה נרדמת, אבל עכשיו רציתי ללכת. וכשאמרתי לה לא ושאני רוצה ללכת היא הזעיפה פנים וזהו. היא אפילו שלחה לי אסאמאס בעשרה ל11, כשכבר הייתי שם, אם אני עיפה ואם אני רוצה שהם יבואו לאסוף אותי כדי לישון בבית. כאילו, די. נו באמת. מה זה משנה אם אני אשן בבית או אהיה ערה במשרד. זה מעצבן אותי הכללים האלה והאנשים שמקיימים אותם וקשה להם עם זה שוצאים מהכללים מידי פעם. נניח שלישון זה בלילה ולהיות ערה זה ביום. מישהו קבע את זה ומאז זה ככה. אבל זה לא אומר שאי אפשר מידי פעם לשחק עם זה ולצאת קצת מהשגרה המשעממת. אז יאללה, תפרגני.

בכל מקרה, כבר מאז היה לה אנטי אלי. חזרתי בשש הביתה והלכתי לישון. כיוונתי שעון ל11 כדי שאספיק להתעורר, לשתות קפה ולהתחיל להכין את האוכל שתכננתי. התעוררתי שתיתי קפה וב12 רציתי להתחיל לעבוד אבל שכחתי להוציא את הגבינות מההקפאה. אז אמא שלי במקום להילחם קצת על זה החליטה שאני לא צריכה לעשות את זה. רציתי להגיד לה שאפשר לסדר את זה וזו לא בעיה ונניח גבינה מגורדת של עמק, אז הייתי חותכת את זו שבמקרר לבד במקום להוציא מההקפאה ואפשר היה לסדר את זה בקלות אבל היא החליטה לומר לי שהיא ואבא לא יאכלו מזה כי זה כבד מידי והם לא צריכים את זה. אז נעלבתי, כי שבוע אני כבר אומרת שזה מה שאני אכין והיא נזכרת לומר לי את זה עכשיו?! אבל בלעתי ואמרתי לעצמי ,טוב לפחות את הפסטה אני אוכל להכין.

אז חיכיתי לאחת, כי בדרך כלל אנחנו אוכלים בשתיים ורציתי שהפסטה תהיה חמה, ובמילא לא לוקח כמעט זמן להכין אותה. בעשרה לאחת אמא שלי פתאום התחילה לנדנד לי שאני אכין ולהתעצבן עלי שאני לא בסדר. שהייתי צריכה להתחיל מהבוקר ולא להיות ערה כל הלילה *אז בגלל זה היא כועסת?!* והם אכלו בבוקר לפני אז הם רוצים לאכול יותר מוקדם *ואת זה הייתי אמורה לנחש לבד?! אנחנו תמיד אוכלים בשתיים!*. והתחילה לומר שאני הורסת את האווירה של החג כי אין את הבישולים ברקע מהבוקר והיא לא מרגישה בכלל חג ושאין ארוחה בסוף. ניסיתי לומר לה את הדברים שאני חושבת והיא פשוט המשיכה להאטם ולצעוק. ושאני לא אכין פסטה יש מספיק אוכל ולא צריך את זה. אז אמרתי לה שלא צריך ושאני לא אוכלת והלכתי לחדר.

ואוף גדול איתי. בכל פעם שאני עצבנית יוצאות לי דמעות. וגם הייתי עצבנית וגם נעלבתי כי תכננתי את כל העניין מראש והיא פשוט רמסה והרסה את הכוונות הטובות שלי אחת אחת.

ניסיתי להתרכז בקריאה במיטה, לברוח למקום אחר, ובאמת הצלחתי עד שבשתיים כשהם התיישבו היא אמרה לי לבוא ואז התחיל הריב המטופש של "תבואי" "אני לא באה לאכול" "נו תבואי אני מבקשת ממך" "אני לא באה" וככה זה נמשך איזו דקה שהרגישה כמו נצח. וכשראיתי שהיא לא הולכת לוותר ושהוויכוח הזה יוצא מפרופורציה באתי ואמרתי לה שהיא העליבה אותי ויצא לי קול מוזר כי בכיתי אבל הבנתי שאני חייבת לעמוד על שלי. והיא כאילו חיקתה אותי אז התעצבנתי ממש והתחלתי ללכת לחדר ואמרתי לה שזה לא יפה ואני לא יכולה לדבר איתה ככה שהיא צועקת או מחקה אותי. והיא לא הבינה בהתחלה מה היא עשתה לא בסדר. ואז אמרתי שהיא תקשיב לי ואמרתי לה הכל והיא שוב חזרה על הדברים שלה אבל כבר ישבתי בשולחן כי החלטתי לא לעשות מהאירוע דרמה יותר ממה שהוא צריך לקבל.

היא רצתה חיבוק פיוס כזה ובהתחלה לא רציתי לתת וראיתי לה בעיניים שהיא נעלבה אז כן נתתי לה . כי לא רציתי לפגוע בה וכל השטות הזו פשוט קרתה בגללה. שהיא החליטה להתעצבן עלי סתם כי לא הייתי בבית כל הלילה, ולא הקשבתי לה בנושא הזה.

אכלנו בסוף את מה שהיא הכינה, ברבוניות וסלט. היה גם סלט פסטה אבל באמת שיצא לי כבר כל החשק מכל פסטה שקיימת בעולם. והייתה אווירה לא טובה סביב השולחן. ואני אכלתי את עצמי מבפנים כי פגעתי מאמא ואיך בכלל היום הזה יצא מפרופורציה. והריב האחרון שלי איתה שהיה ברמה הזו היה בכלל בכיתה י"א. לפני ארבע שנים. מאז היו רק קצת ויכוחים אבל לא משהו כמו הריב הזה היום.

אחרי שאכלנו הרגשתי שלא יכלתי להכיל יותר את העובדה שפגעתי בה ושהאווירה הייתה עכורה ומגעילה כזו. והיא אמא שלי ולמרות שהיא עצבנה אותי כל כך ופגעה בי היום גם אני פגעתי בה אחרי הכל. והיא הרגישה שדיברתי בחוצפה, למרות שאמרתי לה שזה לא נכון ושנעלבתי. אז באתי אליה עכשיו, התיישבתי לידה בכורסא ושמתי את היד סביב הכתפיים שלה, כמו שאני תמיד עושה, והחלטתי לומר סליחה.

האווירה עדיין לא משהו. אבל בסדר, כשחיים ביחד צריך לריב מתישהו, אחרת היה משעמם ממש. אני שונאת ריבים אבל ריב אחד פעם בארבע שנים..אפשר לסבול את זה.

הייתי חייבת לפרוק.

הסוחרת מונציה,

שאוהבת חגים ורוצה לקבל את אווירת שבועות בחזרה!