כמו שהראתי בפוסט הקודם, הכנתי ברכות לראש השנה, וחילקתי כבר את רובן, ושלחתי במעטפה למישהי שאני אוהבת ומעריכה סיפור קצר שכתבתי בעקבות הרצאה שלה, ופתאום חזרתי הביתה והתחלתי להרגיש איזה שיבוש במצב רוח שלי.. מעין חוסר ביטחון כזה שרק אנשים שיוצרים יכולים אולי להבין.. זה לא שמשנה לי אם היא תאהב את הסיפור או לא, אם תגיב עליו או לא.... זה שהסיפור שלי חשוב לי. אני יכולה לחשוב עליו בכל קריאה משהו אחר לגמרי. בקריאה אחת זה יהיה עמוק, בקריאה אחרת קצת מפגר, בקריאה נוספת אפתיע את עצמי. וכל זאת אפילו כשלא שיניתי מילה.
זה פשוט ההרגשה שהסיפור שלי לא חשוב לאחרים כמו שהוא חשוב לי. ויש בזה משהו קצת מדאיג. כמו לשלוח ילד שלך לעולם הגדול, אם יאהבו אותו או לא זה כבר לא משנה..שלחת אותו כבר ואין לך שליטה עליו יותר.
יש בזה משהו מרגש ומפחיד בו זמנית. בפרסום המילים שלך. אפילו שהן שלך הן לא מיועדות רק לך ברגע שהן יוצאות החוצה. ואין לך כבר שליטה על המקומות שהמילים שלך יתגלגלו אליהם..
אני אוהבת לתת.
מאז שאני מכירה את עצמי, אני יכולה לתת המון. גם אחרי שידרכו אלי אני פשוט ממשיכה לתת.
ובשנה האחרונה אני מאוד עובדת על עצמי על לתת בלי שיעלה לי הרצון המוכר שיתנו לי גם בחזרה..משהו..מתישהו..
זה לא לגמרי שלם, אבל אני רוצה לתת ולהשתחרר מהצורך לקבל בחזרה.
רציתי לכתוב משהו אחר בכלל בפוסט הזה..
אבל עזבו שטויות.
התחיל השיר הזה של קרולינה והוא פשוט הציף בי רק דברים טובים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה