"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אני חושבת שהדבר הכי קשה בלהתחיל שנה אקדמאית הוא לא חומר הלימוד, לא המקצוע שבחרת, לא כמה שנים עברו מאז התיכון, גם לא כמות שיעורי הבית והעבודות להגשה, לא המעבר למקום מגורים חדש אם נדרש וגם לא אי הכרת האנשים סביבך.

לא.

לפי דעתי אנחנו חוששים מפני כל אלה. אבל הדבר שלטעמי הכי קשה בלהתחיל שנה אקדמאית באוניברסיטה הוא העובדה שאתה צריך ללמוד איך ללמוד בצורה אחרת ממה שהיית רגיל כל החיים.

עכשיו אני מבינה אנשים שאמרו שבתיכון האכילו אותנו בכפית שמנת, ועכשיו אני מבינה למה מתכוונים שבאוניברסיטה הכל זו בעיה שלך..

אני מתאמצת להקשיב בשיעורים, כותבת המון, פותרת תרגילים ביחד עם המתרגל, ואז מגיעה הביתה לשיעורי בית ולא מצליחה כמעט כלום. מסתכלת על הקובץ במחשב ושומעת צרצרים ברקע כי המוח שלי פשוט מתרוקן. זה תמיד קשה יותר ומצריך ממך ללמוד לבד. לפתוח אינטרנט ולמצוא אתרים וסיכומים שיעזרו לך, כי רק אלוהים יודע בשביל מה מלמדים אותך אם בשיעורים שנותנים זה שונה מכל דוגמא שעברנו עליה בשיעור?!

אני לא נלחצת כבר, כי הבנתי שאני פשוט צריכה ללמוד השנה איך לקחת מידע מכמה מקומות בדרך שהכי נוחה לי כדי שאצליח.

וחוץ מעניינים אקדמאים טכנים ושיעורים..

כל כך כיף לי לגור בדירה משלי. אפילו שאני חולקת אותה עם עוד שותפות..זה מקום משלי. פה אני מכינה לי אוכל. פה אף אחד לא שואל אותי שאלות מציקות. פה הכל באחריותי.

ומנגד ,פה אני מגלה את הבדידות שבלאכול צהריים לבד, ואת הכמיהה למישהו שיהיה איתי ויאכל איתי ויספר לי איך עבר היום שלו, וישאל איך עבר שלי. פה אני מגלה את הכאב הצורם שבדממה מעיקה. כשכולם הולכים ואת לבד, ופתאום נדמה שגם הציפורים בחוץ הפסיקו לצייץ והרוח קצה מלנשוב והעלים תמו מלרשרש ולנפול על הארץ.  פתאום הדממה חודרת לאוזניים, ואת שומעת פעמוני אזהרה מצלצלים, ובתוכך, ואקום. ריק. הכל נשאב החוצה בניסיון כושל למלא את הדממה.

זה נשמע נורא, אבל ככה הרגשתי בשבוע שעבר, כשהמשפחה שלי הקפיצה אותי לכאן, ואז עזבה. כמו ילדה שהשאירוהה פעם ראשונה במעון הרגשתי נטושה.. למה אני לא חוזרת איתכם? מה אני עושה פה בדירה הזרה הזאת לבד? ומה אני עושה עכשיו עם השקט החודר הזה?

אז התחלתי להתעסק במחשב ובחיבורים לאינטנרט, ואז בוסה באה וכבר נהיה לי יותר נעים. ויצאנו בערב לאכול פסטה באווירה סטודנטיאלית. ונהנתי מאוד.

אני מניחה שיש עוד הרבה דברים שאליהם אצטרך להתרגל.. וזה בסדר. אלו כאבי גדילה בסה"כ. והם עוברים באיזשהו גיל. אבל אני בהחלט יודעת שכשיהיה לי בית משלי אקדיש עד אין קץ בשביל אווירה חמימה ועוטפת ואוהבת. כי אין לזה תחליף.

וחוץ מזה, אני רק רוצה להפסיק להרגיש אבודה בלימודים. כי אני יקית. אני לא אוהבת לדחות משימות, אחרת זה יושב לי על הראש גם כשאני מנסה ללכת לישון. ואני חייבת לסמן וי ולהיפטר מכל המטלות. 

בכל אופן, כבר תשע וסיימתי ללמוד להיום *10 שעות זה מספיק בהחלט! :P*

לילה טוב :)