"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

תמיד תהיתי
מתי אכתוב לך שוב. כבר עבר דיי הרבה זמן מהפעם האחרונה בה ישבתי לכתוב לך, ומים
רבים עברו מאז. עוד גרתי בעיר הישנה, עוד לא הכרתי את רוב האנשים שסובבים אותי
בהווה ועוד לא עברתי כל כך הרבה דברים שהובילו אותי למקום בו אני נמצאת היום.

הייתי אז בת
13. כשחשבתי שכל האנשים יפים, ועוד חשבתי שאגדל ואהיה משהו בלתי רגיל. ישבתי בממ"ד
שהיה אז חדרי, וכתבתי לך וכתבתי לסבתא וכתבתי בלוג וכתבתי לעצמי יומנים.

אני עדיין
כותבת לעצמי יומנים. למעשה לא הפסקתי לכתוב מאז כיתה ד'. כשקיבלתי לידי את היומן
הראשון מחברה מהיסודי בשם לינור. וזה מצחיק שאפילו לא היינו חברות כל כך טובות
ובמתנתה זו היא שינתה בי כל כך המון.

בכל אופן,
סבא היקר, איפשהו במהלך כל הזמן הזה שעבר מאז כתבתי לך לאחרונה, לא הפסקתי בכל זאת
לחשוב עליך. איך זה שמכל הנכדים שלך דווקא אותי לא ממש יצא לך להכיר. דווקא לי לא
יצא ממש להכיר אותך. זה אולי קצת משונה להרגיש כזו קרבה ואהבה לאדם שאפילו את
דמותו אני מכירה רק דרך תמונות ישנות.ובתמונה שלנו ביחד, התינוקת שהיא אני, לידך, כל
כך זרה לי. אבל יש איזה חיבור מהסיפורים עליך, מהאופי שלך, שחלחל גם אלי.

אני יודעת שאמא
אהבה אותך מאוד, ועדיין אוהבת, אני רואה את זה לפי נימת קולה והכמיהה בפניה כשהיא
מדברת עליך. כשילדים מאבדים הורים, אפילו שזה דרך הטבע, הם לא מפסיקים להתגעגע. וזה
לא משנה בן כמה הילד ובן כמה ההורה שנפטר, זה מן קשר כזה, מיוחד.

אני יודעת
שהיית שקט, צנוע ובכך גם מאוד מיוחד. אני יודעת שכתבת סיפורים בגרמנית, בחדר
האחרון במסדרון בבית הישן. לפעמים אני מתארת לעצמי איך פעם היית יושב מול שולחן
העץ הקטן, מתקתק כמה מילים במכונת הכתיבה, ובוהה באוויר לעוד זמן מה. מתקתק ובוהה,
מתקתק ובוהה, ופותח את מגירת השולחן הנעולה, מתבונן באיזו תמונה ישנה שלך עם
משפחתך באוסטריה הישנה והטובה, לפני כל הבלאגן. כשעוד יצאתם לעיירת נופש ירוקה
ומרהיבה בכל קיץ. בתמונה הבאה בטח הופיעה סבתא בצעירותה, מהלכת ברחובות קהיר, ענייה
מאוד אך הדבר כלל לא ניכר עליה, שכן התהדרה היא בגוף נמוך ורזה אך זקוף, בצעדים
מלאי ביטחון, ובאופי חזק.

תמיד פינטזתי
להיכנס לסיטואציה הזאת. לשאול "סבא, מה אתה עושה?" ולהיכנס לחדר כאילו
אני לא מפריעה כלל. בטח היית סוגר את המגירה, והייתי יושבת לך על הברכיים. ובמחשבה
שניה אולי היית פותח את המגירה ומגלה לי כמה מסודות לבך. והייתי מרגישה שיש לי את
הסבא הכי מיוחד בעולם, והייתי יודעת בוודאות למי אני דומה. מבפנים. לא מהמראה. מהDNA של הנפש.

תמיד גם
דמיינתי לעצמי שהיינו טסים לוינה ביחד. רק אני ואתה. יושבים בטראמווין, ומתבוננים
על העיר האלגנטית כל כך. הייתי מתרגלת את הגרמנית שלי, והיינו מתרגשים ביחד מדברים
עמוקים שרק אני ואתה נוכל להבין. היינו נחבאים אל הכלים ביחד, והיו לנו בטח הרבה
סודות קטנים המשותפים רק לי ולך.

סבא היקר,
איך הייתי רוצה שתראה איך גדלתי, איך התבגרתי, איך אני אוהבת לקרוא ספרים כמוך,
ושואפת לכתוב משהו קצת יותר גדול ממה שכתבתי עד כה. הייתי מוותרת על הדמיונות
מלמעלה, ולו בשביל לשבת לכוס קפה אחת איתך. אפילו עזוב את הקפה, שעה שתהיה רק אני
ואתה, והיכרות עם הסבא שמעולם לא היה לי פיזית, אבל תמיד הסתובב איפשהו בלבי.

סבא היקר,
הפספוס הכי גדול של חיי הוא שלא זכיתי להכיר אותך בחייך ושלא זכית בחייך להכיר
אותי בחזרה.

אוהבת המון

הסוחרת מונציה.