"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אישה הולכת לבדה בסמטה אירופאית קטנה. צפופה ובנויה מטלאים על גבי טלאים של אבני מדרכה קטנות ולא תואמות, אך נקייה למשעי. יש לה כובע קטן מצמר ומעיל גדול שמכסה על חצאית קטנה וגרביון צבעוני ומגפיים קצרות. חורפית במראה אך מתחת לכל השכבות מסתמן לו בואו של האביב. כשהיא צועדת לאיטה עקביה העדינים מהדהדים ברחבי הסמטה ויוצרים רעש גדול.

בגרם מדרגות רחב היא יורדת אל בטן האדמה, אל עיר שלמה מרושתת בדרכים חבויות של רכבות תחתיות. אנשים מכל הסוגים עומדים שם, ברציף התחנה, ממתינים ומחטיפים מבט אל לוח הזמנים. הלוח מורה על שלוש דקות לרכבת הבאה והאיש עם תיק העסקים המרובע והמבט העייף זע באי נוחות. עוד שתי דקות לרכבת וטפטוף בלתי פוסק של אנשים ממלא את הרציף. עוד דקה , ורעש הולך וגובר כבר מתקרב אל התחנה. הרכבת באה ובולעת את כל אנשי הרציף אל תוכה.

בתחנה הנבחרת היא יוצאת, עולה בגרם המדרגות הנעות ומיד מרגישה זאת. גל של רוח קרה מכה אותה בפנים, וריח הים חודר לאפה במהירות מסחררת. היא לא ידעה אף פעם למה, אבל משהו בערי נמל תמיד משך אותה. האוויר הפתוח המביא ניחוחות של ארצות רחוקות, הים העכור מכלי השיט ומהאנשים העמלים להשיט אותם, ספינות הדיג והמשא העוגנות בשלווה בנמל ומתנדנדות בקצב האדוות הקטנות המגיעות לאספלט, והספינות שיצאו לא מזמן ועדיין נראות באופק. היא אהבה ערי נמל בגלל כל אלה, ובגלל העוצמה שהרגישה כשעמדה על המזח ופשוט התבוננה אל האופק וחלמה חלומות.

היה יום קר, קר מאוד למען האמת, וגדוש ברוחות חזקות שבידרו את שערה והרעידו את ידיה. ובכל זאת בחרה להישאר והתיישבה על עמוד קטן קרוב למי הים העכורים. תוך התבוננות אל עבר הים הגדול הפרוס לפניה היא פצתה את פיה ואמרה לאדם הקרוב אליה "אהבתי פעם מישהו והוא אהב אותי בחזרה". מילותיה לכדו אותו, הוא התיישב על העמוד לידה והתבונן בה. "ויום אחר התפכחתי והבנתי שכנראה באהבה הייתי מאוהבת, וזו הייתה לי לחמצן שליבה את האש שבערה בי". הוא הנהן בהבנה והמשיך להקשיב. "ועכשיו נגמרה האהבה ונשארה אש ששורפת אותי מבפנים. והחמצן שאני נושמת רק מלבה אותה ומכאיב לי מבפנים כל כך".

היא הציצה מעבר לכתפה כדי לגלות שהוא כבר לא שם. למען האמת, כדי לגלות שמעולם לא היה, והיא דיברה אל עצמה כל הזמן הזה. היא הכניסה ידיים לכיסי מעילה כדי להתגונן מפני הקור העז, והביטה אל האופק, שם ראתה ספינה גדולה, המביאה איתה אוצרות מלב הים, והחליטה שהערב תאפה דג טרי בשובה הביתה. היא קמה והתקדמה לעבר השוק בנמל, שהיה דל באנשים שכנראה החליטו לא לצאת בעקבות הקרה. היא באה למוכר הקבוע וקנתה את הסלמון הקבוע ובירכה אותו בקביעות לשלום.

כשפנתה לחזור לרכבת התחתית ומשם לדירתה, הסתובבה בעודה על הגשר המקשר, והתבוננה שוב על הים. כשיצאה מהבית ציפתה שיקרה משהו, שמשהו ישתנה בגיחה הקטנה הזו לנמל, ובקרבה התפשטה אכזבה שיכולה להיות מורגשת רק בעקבות מסע נפלא שבסופו התגלה כלא מופלא כלל. "לפחות קניתי דג חדש". והיא שבה על עקבותיה, וירדה מהגשר.