"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

השבוע האחרון של 2014. פתאום עולים לי פלאשבקים מהשנה החולפת, ועדיין לא מרגיש לי שעשיתי הרבה.

הייתי חברה בקהילת הקוראים של ידיעות אחרונות,

התחלתי לעבוד בבית מרקחת ואני עדיין שם בשבתות,

טסתי לאיטליה לכמעט חודש המדהים שיש לי עדיין פלאשבקים אליו,

התקדמתי ממש בגרמנית שלמדתי,

טסתי לאוסטריה והשתמשתי בגרמנית שלמדתי, ומלבד זה החופשה שלנו השתבשה לגמרי, אבל נותרו חוויות לספר...,

עברתי לגור בדירת הסטודנטים שלי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה.

מלבד זאת עוד קראתי המון ספרים וראיתי המון סרטים וישבתי בהרבה בתי קפה עם הרבה אנשים.

ועדיין, אני לא מגדירה את 2014 כשנה מוצלחת, היא מרגישה לי דיי מונוטונית וסתמית.

אני מקווה מ2015 להיות טובה יותר. מלאה בחידושים טובים,

בקצירת פירות על עבודה עצמית מתמשכת.

מלאה בעניין, ובהתגברות על קשיים ועומסים כל כך גדולים.

אני מקווה למצוא את המקום שבו אוכל להרגיש לגמרי אני,

שאוכל להרגיש אהובה, ומיוחדת, שאתן לעצמי להתפרק מכל עול ופשוט לחיות את הרגע,

פשוט להנות ממה שכולם כל הזמן מזכירים לי שהתקופה הסטודנטיאלית היא "התקופה הכי יפה בחיי".

חשבתי לעשות ערב ביתי וכיפי ב31.12 ולפתוח שמפניה בחצות, וביום המחרת להסתובב לי בשמש ליד הים ולהנות..

ובמקום זה קבעו לנו נתיחת גופות. זו גם דרך "נפלאה" לפתוח בה את השנה החדשה ;)

אישה הולכת לבדה בסמטה אירופאית קטנה. צפופה ובנויה מטלאים על גבי טלאים של אבני מדרכה קטנות ולא תואמות, אך נקייה למשעי. יש לה כובע קטן מצמר ומעיל גדול שמכסה על חצאית קטנה וגרביון צבעוני ומגפיים קצרות. חורפית במראה אך מתחת לכל השכבות מסתמן לו בואו של האביב. כשהיא צועדת לאיטה עקביה העדינים מהדהדים ברחבי הסמטה ויוצרים רעש גדול.

בגרם מדרגות רחב היא יורדת אל בטן האדמה, אל עיר שלמה מרושתת בדרכים חבויות של רכבות תחתיות. אנשים מכל הסוגים עומדים שם, ברציף התחנה, ממתינים ומחטיפים מבט אל לוח הזמנים. הלוח מורה על שלוש דקות לרכבת הבאה והאיש עם תיק העסקים המרובע והמבט העייף זע באי נוחות. עוד שתי דקות לרכבת וטפטוף בלתי פוסק של אנשים ממלא את הרציף. עוד דקה , ורעש הולך וגובר כבר מתקרב אל התחנה. הרכבת באה ובולעת את כל אנשי הרציף אל תוכה.

בתחנה הנבחרת היא יוצאת, עולה בגרם המדרגות הנעות ומיד מרגישה זאת. גל של רוח קרה מכה אותה בפנים, וריח הים חודר לאפה במהירות מסחררת. היא לא ידעה אף פעם למה, אבל משהו בערי נמל תמיד משך אותה. האוויר הפתוח המביא ניחוחות של ארצות רחוקות, הים העכור מכלי השיט ומהאנשים העמלים להשיט אותם, ספינות הדיג והמשא העוגנות בשלווה בנמל ומתנדנדות בקצב האדוות הקטנות המגיעות לאספלט, והספינות שיצאו לא מזמן ועדיין נראות באופק. היא אהבה ערי נמל בגלל כל אלה, ובגלל העוצמה שהרגישה כשעמדה על המזח ופשוט התבוננה אל האופק וחלמה חלומות.

היה יום קר, קר מאוד למען האמת, וגדוש ברוחות חזקות שבידרו את שערה והרעידו את ידיה. ובכל זאת בחרה להישאר והתיישבה על עמוד קטן קרוב למי הים העכורים. תוך התבוננות אל עבר הים הגדול הפרוס לפניה היא פצתה את פיה ואמרה לאדם הקרוב אליה "אהבתי פעם מישהו והוא אהב אותי בחזרה". מילותיה לכדו אותו, הוא התיישב על העמוד לידה והתבונן בה. "ויום אחר התפכחתי והבנתי שכנראה באהבה הייתי מאוהבת, וזו הייתה לי לחמצן שליבה את האש שבערה בי". הוא הנהן בהבנה והמשיך להקשיב. "ועכשיו נגמרה האהבה ונשארה אש ששורפת אותי מבפנים. והחמצן שאני נושמת רק מלבה אותה ומכאיב לי מבפנים כל כך".

היא הציצה מעבר לכתפה כדי לגלות שהוא כבר לא שם. למען האמת, כדי לגלות שמעולם לא היה, והיא דיברה אל עצמה כל הזמן הזה. היא הכניסה ידיים לכיסי מעילה כדי להתגונן מפני הקור העז, והביטה אל האופק, שם ראתה ספינה גדולה, המביאה איתה אוצרות מלב הים, והחליטה שהערב תאפה דג טרי בשובה הביתה. היא קמה והתקדמה לעבר השוק בנמל, שהיה דל באנשים שכנראה החליטו לא לצאת בעקבות הקרה. היא באה למוכר הקבוע וקנתה את הסלמון הקבוע ובירכה אותו בקביעות לשלום.

כשפנתה לחזור לרכבת התחתית ומשם לדירתה, הסתובבה בעודה על הגשר המקשר, והתבוננה שוב על הים. כשיצאה מהבית ציפתה שיקרה משהו, שמשהו ישתנה בגיחה הקטנה הזו לנמל, ובקרבה התפשטה אכזבה שיכולה להיות מורגשת רק בעקבות מסע נפלא שבסופו התגלה כלא מופלא כלל. "לפחות קניתי דג חדש". והיא שבה על עקבותיה, וירדה מהגשר.

יום ההולדת הזה הגיע אלי באי נעימות מסוימת..אף פעם לא הייתי מהאנשים שאוהבים את חגיגות יום ההולדת שלהם, ואת תשומת הלב מכולם. זה תמיד נתן לי הרגשה שעלי להתנהג בצביעות מסויימת.. עלי לשמוח כי אמורים לשמוח ביום הולדת ולא כי אני באמת שמחה.

יום ההולדת הזה מבאס אותי, ולא כי אני בת 22, כי אני מברכת כל שנה שבאה עלי, ואני רוצה להתבגר. אלא כי אני מרגישה כמו כלום. גם ככה התקופה האחרונה מאוד לחוצה בחיי, אני מרגישה שאין לי משהו חיובי להאחז בו. אין לי סיבה לקום בבוקר. אני קמה בבוקר והבוקר בי לא קם.

לא ציפיתי לכלום היום. לא ציפיתי שיחגגו לי ,וחגגו לי, לא ציפיתי לשלטים בבית, והכינו לי שלטים בבית.

הדבר היחיד שלו ציפיתי הוא שדווקא ביום הזה יתנו לי לא לנקות. גררנו את ניקיון הבית בשבוע האחרון ודווקא היום כולן נזכרו שצריך לנקות, ואף אחת לא אמרה, "סוחרת אל תנקי השבוע". שזה כמובן עדיף על כל מתנה אחרת.. ואני לא מבינה.. האם המחשבה הזאת לא חלפה להן לרגע בראש?

זה קצת מבאס לי את המצב רוח שגם ככה אין לי כל כך. והערב אני יוצאת רק כי "צריך" לצאת וחברה שלי לא נותנת לי להישאר בבית כי זה "יום ההולדת". 

גם בשישי, חברות שלי באות כדי לחגוג לי יום הולדת וללכת כאן להופעה. ואני באמת מרגישה שהן באות לכאן בשביל ההופעה ובשביל לעשות יום כיף ולא בשבילי. וזה בסדר. פשוט לא כל כך בא לי להיות חלק מהיום כיף הזה.

אני עוברת תקופה קשה, אני חושבת שנכנסתי לאיזה דיכאון קל, וזה משפיע עלי בדיוק באופן הזה, אני לא מוצאת סיבה לשום דבר.

והדובדבן שבקצפת הוא שדווקא היום נזכרתי ברשימה שעשיתי לפני שנה. ותכננתי להגשים משם סעיפים, וגיליתי שלא הגשמתי כמעט אף אחד. זה אמנם לא מדד לאם התקדמתי בחיים או אם לא. אבל זה מבאס אותי כרגע. וזה לא נותן לי מוטיבציה. כי מבחינתי אני מרגישה קצת כאילו אני דורכת במקום. עברתי לגור במקום חדש, התחלתי אוניברסיטה, והנה אני, חודשיים אחרי, מרגישה בדיוק אותו הדבר, אם לא גרוע יותר. 

לא התאהבתי, לא מצאתי חבר לעט, לא זרקתי בקבוק לים, לא קראתי את כל הספרים של פאולו קואלו, לא תרגמתי סיפור של סבא מגרמנית, לא ירדתי חמישה קילו וכרגע אני ממש ממש ממש לא בן אדם טוב לעצמי. אני כועסת על עצמי, ואני מאוכזבת מעצמי ואני חסרת סבלנות כלפי עצמי באופן משווע.

זה ממש פוסט של "שתו לי אכלו לי" ושאר תלונות. אבל יצא לי כבר כל האוויר.

ובא לי פשוט להיכנס מתחת לשמיכה ולישון הרבה. ושכאב הבטן של השבוע האחרון יעבור! כי אני כבר לא יכולה יותר לסבול אותו, ונמאס לי להרגיש על סמים עם אופטלגינים ואקמול.