"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

לפעמים אני פשוט מצטערת שהלכתי לצבא.

הוא שינה אותי, קלקל אותי, רמס כל ביטחון שהיה בי

ואני כל הזמן מנסה לשקם ולהשתנות ולהיעשות טובה יותר

אבל הציונים שאני מקבלת עד עכשיו, פשוט לא עוזרים בכלום

והבדידות שאני מרגישה רוב הזמן לא עוזרת בכלום.

לפעמים אני פשוט מצטערת שהלכתי לצבא.

שום דבר טוב לא יצא מזה.

ולמרות שרגשות החרטה והמחשבות על "מה היה אילו.." לא עוזרות בכלום,

אני עדיין מרגישה אותן.

אני כבר לא יודעת במה אני טובה.

אין לי שמץ של מושג.

כי כל מה שאני מרגישה עכשיו

זה רק כישלון.

אחד גדול.

על הכל.

והדבר הכי בעייתי הוא שאני פשוט לא יכולה לשים את זה מאחורי ולהמשיך הלאה.

כי זה פשוט שינה הכל.

השבוע השלישי לשהותי כאן ברציפות כבר הגיע לסיומו. שוב ערב שישי הגיע, שוב יום שישי היה נפלא. אפילו יותר מהרגיל. היה חם וזה, לשם שינוי, היה מרענן אחרי ימים ארוכים של קור *להזכירכם תקופת מבחנים..אז כל השמש שהייתה בחוץ, לא רלוונטית עבורי*, ולילות עוד יותר ארוכים של קרה *אחרי הכל, מדבר*.  

אחרי כל המאמץ חשבתי שאקצור קצת פירות של הצלחה, אבל באוניברסיטה זה לא ממש עובד ככה ובתור אדם שזקוק לקצת חיזוקים חיוביים, לא קיבלתי כל כך הרבה בינתיים. לעומת זאת קיבלתי קצת סטירה לפרצוף עם מבחן אחד, אבל כנראה זו בדיוק הסטירה שהייתי צריכה כדי ללמוד קצת יותר אפקטיבי, כדי לקחת את הדברים בקצת יותר רצינות, והכי חשוב, כדי להתחיל לשאול את השאלות שעוד לא שאלתי.

אני לא יודעת למה, אבל אני נמנת עם האנשים שלא ממש מדברים בציבור. זו אני. וכמוני עוד המוני אנשים. כשעניתי בקורס בדרום אפריקה, על שאלה של המרצה מול 100 סטודנטים, הרגשתי ממש גאווה, אפילו שזו הייתה סתם תשובה קטנה על מאמר שהיינו אמורים לקרוא *וכנראה שרק אני קראתי..* אבל זה היה מקרה חד פעמי. בדרך כלל, גם אם יש לי שאלות אני מתאפקת בזמן השיעור, ושוכחת מהן אחר כך, ונזכרת בתקופת המבחנים. החלטתי שאני לומדת מזה לסמסטר ב'. אולי לא אשאל את השאלה שלי מול כל הסטודנטים, אבל אכתוב את השאלה ואגש למרצה בהפסקה/סוף השיעור/שעות קבלה/ מייל *תלוי במרצה* ופשוט אשאל. לא אתבייש. לא אתבייש יותר שהשאלה שלי "טיפשית" או שאני כבר "אמורה" לדעת את התשובה. אין כזה דבר אמור ואין כזה דבר טיפשי. אם יש לי שאלה היא לא תענה אם פשוט לא אשאל.

לקראת המועד ב' בכימיה, החלטתי שאין מצב שאני מוציאה פחות מ-90. אבל לא סתם החלטתי. זו מעין החלטה שמעלה את האנדרנלין, שגורמת לך, בהתלהבות של ילד, לרצות כבר להתחיל ללמוד שוב את כל החומר ולהצליח במשימה. החלטה שמביאה תוצאות כי היא מביאה אותך ממש לפעול. כי היא מביאה אותי לשאול את אותן שאלות. החלטתי שאכתוב למרצה ואבקש שעות קבלה או תשובות במייל, כי אין כמו לשמוע את התשובה ממקור אמין. 

ובכלל, החלטתי גם להרפות קצת מהדרישה שלי לציונים ממש גבוהים בכל המקצועות. בגלל שאני לא גאון. ואת זה אני כבר יודעת. ומה שעוד אני יודעת זה שאני אוהבת להעשיר את עצמי בידע וללמוד דברים חדשים. אז אני לא העיפרון הכי חד בקלמר, אבל אני בכל זאת עיפרון שכותב דיי טוב. אז החלטתי שאם כבר אני כאן, יאללה, בואי נהנה ממה שאני עושה. ואולי זה גם בעקבות אותו ציון נמוך בכימיה, אותו ציון שקצת סטר לי בפרצוף וכנראה הצית בי את מה שהכי היה חסר לי: מוטיבציה. המוטיבציה ללמוד. המוטיבציה להצליח בדברים שאני אוהבת.

התובנות האלה כנראה שינו בי קצת דברים. כי היום עשיתי כביסה, ובזמן שהמכונה פעלה החלטתי לנצל את היום השמשי וישבתי על הדשא והתקשרתי לחברה, ופתאום באמצע השיחה היא אמרה בחיוך *אני פשוט יודעת שהיא חייכה* "סוחרת, אני שומעת עליך שהעיר עושה לך ממש טוב" וחייכתי גם אני. כי אני כבר שלושה שבועות פה, וזו השבת השלישית, ואני עדיין לא ממש HOMESICK אפילו שאני מתגעגעת, אבל טוב לי לטפל בעצמי ולהיות עצמאית. לבשל ולכבס לעצמי, לדאוג לעצמי, ואני דואגת לעצמי יפה מאוד. כל יום אני עושה הליכה, והתחלתי אפילו עם כפיפות בטן ברגעים הקשים של העצבים בלמידה, ואני אוכלת כל יום בריא ומזין. ואני דואגת לעצמי שאתחיל לאהוב את עצמי מחדש. 

אולי אהבתי יותר את עצמי של פעם. אבל זה לא כל כך עוזר לי עכשיו. השתנתי וכדי להמשיך לחיות באושר, אני חייבת ללמוד לאהוב את עצמי של עכשיו. אחרי השינוי. אני חייבת שיהיו לי שאיפות, ואני חייבת קצת לשים פס על מה חושבים עלי, ולהגיד את מה שאני חושבת, ולעמוד מאחורי הדעות שלי. ולקום ולעשות. בעיקר לקום ולעשות. זו העצמאות העיקרית בעיניי. מעבר לכביסות, בישול, ניקיון והריגת ג'וקים באישון לילה *בינתיים זה קורה לי רק עם עשים מפלצתיים, אבל יגיע היום שיהיו גם ג'וקים.. ועד שנגיע ליום הזה....אני צריכה למצוא חבר! *כי בוסה לא תמיד תהרוג אותם בשבילי **. העצמאות האמיתית היא להיות עם ביטחון לעשות מעשים, לקום ולשנות, להביע דעה ולעמוד מאחוריה, לקבל החלטה ולעמוד מאחוריה. ואני בטוחה שיש אנשים שלא מגיעים לעצמאות כזו לעולם. אבל אני לא רוצה להיות בינהם. זה לא בשבילי.

ואחרי מילים אלה, הגיעה השעה שלי ללמוד קצת אנטומיה *ולא זו של גריי*.

יש עוד מבחנים ללמוד וחומר מעניין לקרוא.

ושיהיה

כיף

כי זו אחת המטרות של החיים האלה.

אני יושבת בחדרי הקטן כרגע, שומעת מוסיקה בגלגל"צ, ערה כבר שעתיים ובעוד עשרים דקות בדיוק אצא לסמן וי על עוד מבחן ולעבור להבא.

כך זה סטודנט בתקופת מבחנים. כל הסטיגמות נכונות: יושבים המון, נכנסים לגיחות בפייסבוק כל הזמן (התחלתי לעשות גיחות ל"אלכסון" אם כבר, אז לפחות שיהיה מעניין), כל הזמן רוצים לאכול, הקפאין זורם לדם ואחרי כל הקפה ששתיתם, הספורט היחיד שעושים הוא ריצות מהחדר לשירותים (למרות שבדירה שלי זה במרחק של צעד וחצי) ועושים הכל, אבל הכל, כדי לחמוק עד כמה שאפשר מהלמידה (כי איך אפשר לדחוס כל כך הרבה חומר בכל כך מעט זמן ולא להשתגע ולרצות לברוח בכל רגע ורגע נתון?)

אבל יש גם משהו נחמד בתקופת מבחנים. החלטתי להישאר בחדרי הקטן כאן, ולא לחזור הביתה במשך כל החודש, והמקום הזה ממש נהפך לי לבייתי ונעים. המשפחה באה לבקר אותי כל שישי, ואנחנו אוכלים ביחד ומעריכים את הזמן היקר שלנו.. אני כל כך אוהבת שהם באים לדירה ורואים שהיא מסודרת ונקייה ושיש לי הכל, ושאני דואגת לעצמי ושאני עצמאית ומתפקדת כמו שצריך. בשישי האחרון ישבנו ארבע שעות במסעדה, והזמן עבר כל כך מהר שבכלל לא הרגשנו. *אני מניחה שהמלצרים הרגישו את זה בשבילנו ;)*.

אני מבשלת פה, ועושה כביסה, ואוכלת ארוחות שישי אינטימיות עם השותפות, וזה מחמם ונחמד. ואני מגלה רק עכשיו את כל היתרונות בלגור עם חברה טובה. אני מניחה שחלק מההרגשה הבייתית היא גם בזכותה. כי כששתינו פה, כל אחת אמנם יושבת בחדר ולומדת למשהו אחר, אבל הדלתות פתוחות, ומדברים מידי פעם, ותמיד יש לך תמיכה נפשית כשאת צריכה, או עם מי לעשות הפסקת תה ועוגיה. 

התקופת מבחנים מייאשת ומהנה בו זמנית, אבל היא בעיקר גורמת למקום הזה להרגיש כמו בית, ולי להרגיש קצת כמו ציפור שסוף סוף פרשה כנפיים ועפה מהקן.

רק משהו בכתיבה שלי נחסם, אני מרגישה שלוקח לי שעה לחשוב על מילים, במקום שהן יצאו ממני באופן אינסטנקטיבי.. אולי אני צריכה קצת להשקיע ולכתוב יותר..