כשהתחלתי עם ישראבלוג, אי שם לפני עשור, הפוסטים שלי נכתבו ללא מחשבה. פשוט הייתי מתיישבת מול המחשב, בבוקר, בכמה דקות שיש לפני שיוצאים לבית הספר, אחר הצהריים, אחרי שחוזרים, בחופש, כשנשארתי חולה בבית, אחרי יציאה עם חברים, ובחופשים גם באמצע הלילה.. הייתי מתיישבת, והמילים פשוט היו יוצאות. כתבתי על הכל ומידי פעם גם כמה קטעי סיפורת.. אבל בעיקר מילים על החיים שלי. על היומיום שלי, על התוכניות שלי, הרגשות שלי, המחשבות שלי. המילים פשוט יצאו לי אז.
ועכשיו?
פתאום נכנס לי ג'וק למוח שאני צריכה לחשוב לפני שאני כותבת. כדי שזה יצא טוב. ומאז המילים בוששות לבוא.. הפוסטים נזנחו ואת מקומם תפסה מחברת אישית שמתמלאת בקצב קדחתני. אבל המחברת לא מגיבה לי. ואחרי שנים של הרגל אני חייבת להודות שכן, זה חסר לי כל כך. התגובות, הביקורת, החברים שרכשתי כאן.
זה מוזר, ודיי טבעי, אבל ההבדל בין מי שחשבתי שאהיה בגילי למי שאני היום הוא כל כך עצום שזה פשוט שמים וארץ. אני חייבת לציין שאף פעם לא ממש חשבתי שגיל 20 מגניב, או שהוא הגיל הכי יפה שעושים חיים ולא חושבים ולא כבדים אלא פשוט "חיים" כמו שרבים וטובים חושבים. חשבתי שלהיות בתיכון זו תקופה מהנה, חשבתי שכשאהיה חיילת יהיה לי נחמד ואקרא המון ספרים באוטובוסים, חשבתי שלהיות אמא זה מדהים ולהקים משפחה, ולטוס לחו"ל, ולהיות סטודנטית במעונות, ולגור בעיר אירופאית זרה לבד זה מקסים.. אבל אף פעם לא חשבתי על גיל 20 בתור משהו מדהים וחיי.. כי זה גיל כל כך לא וודאי..אולי זה ייחשב כקונטרול פריק מצידי, אבל אני אוהבת דברים וודאיים..ואני אוהבת הרגשת ביטחון ושאני מניעה את עצמי ולא שהחיים מניעים אותי.
בשיחות בתי הקפה עם החברות שלי אנחנו מדברות על הכל. כולל העתיד האמורפי הזה שלנו. ולכולן יש את השאיפה להתקדם, ולהיות בעבודות עם אפשרות להתקדם ולהתברג במערכת הזאת שמניעה את העולם שלנו. להתקדם, תוך קבלת אחריות נוספת על עצמן, ולהשקיע בקריירות ולהיות מישהו ולהגשים את עצמך ושאר מילים גדולות. וברגעים האלה מתכווצת לי הבטן. "כן בטח..חשוב להתקדם" אני עונה ובפנים לא מאמינה לכל מילה שיוצאת לי מהפה.
אפשהו תמיד חייתי לי בעולם בקצב שלי. הגעתי למסקנות שאחרים הגיעו הרבה לפני ובו זמנית הגעתי למסקנות אחרות שהם יגיעו אליהם בעוד מספר שנים. אבל בזמן שאנשים חיפשו את ה"להתקדם" הזה כל הזמן אני תמיד חיפשתי את הסיבות.. לא לקחתי את ה"כבוד" ו"מעמד" כחלק מהבחירות שלי..
אבל בלי שום קשר, כשהחברות שלי מדברות על להתקדם אני פשוט לא רואה את עצמי מתקדמת במשהו בחיים בכלל. הביטחון בעצמי פשוט נשבר. זה יישמע כאילו אין לי שאיפות בכלל, ושאיפות בסופו של דבר זה הדלק שמניע אותנו, אבל השאיפה להתקדמות והתברגות במערכת פשוט מפחידה אותי. אחרי הכל אני בורג כל כך קטן.. ובאיזשהו מקום מרגיע אותי להיות הבורג הקטן הזה..לחיות את החיים הקטנים שלי ושכולם יעזבו אותי בשקט.
יש לי שאיפות אחרות. יש לי שאיפה לטייל בעולם ושיהיו לי חברים מהמון ארצות מסביב לגלובוס.. יש לי שאיפה לקרוא המון ולצבור המון ידע. יש לי שאיפה להרגיש שלווה. יש לי שאיפה למצוא אהבה ולהקים משפחה ובית עם יסוד יציב ואיתן.
אבל אין לי כל כך את השאיפה להיות מישהו חשוב או משפיע מידי.. אולי היא כן נמצאת שם, אבל אני יותר מידי מפחדת לשאוף אותה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה