"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

כמו שהראתי בפוסט הקודם, הכנתי ברכות לראש השנה, וחילקתי כבר את רובן, ושלחתי במעטפה למישהי שאני אוהבת ומעריכה סיפור קצר שכתבתי בעקבות הרצאה שלה, ופתאום חזרתי הביתה והתחלתי להרגיש איזה שיבוש במצב רוח שלי.. מעין חוסר ביטחון כזה שרק אנשים שיוצרים יכולים אולי להבין.. זה לא שמשנה לי אם היא תאהב את הסיפור או לא, אם תגיב עליו או לא.... זה שהסיפור שלי חשוב לי. אני יכולה לחשוב עליו בכל קריאה משהו אחר לגמרי. בקריאה אחת זה יהיה עמוק, בקריאה אחרת קצת מפגר, בקריאה נוספת אפתיע את עצמי. וכל זאת אפילו כשלא שיניתי מילה. 

זה פשוט ההרגשה שהסיפור שלי לא חשוב לאחרים כמו שהוא חשוב לי. ויש בזה משהו קצת מדאיג. כמו לשלוח ילד שלך לעולם הגדול, אם יאהבו אותו או לא זה כבר לא משנה..שלחת אותו כבר ואין לך שליטה עליו יותר.

יש בזה משהו מרגש ומפחיד בו זמנית. בפרסום המילים שלך. אפילו שהן שלך הן לא מיועדות רק לך ברגע שהן יוצאות החוצה. ואין לך כבר שליטה על המקומות שהמילים שלך יתגלגלו אליהם..

אני אוהבת לתת.

מאז שאני מכירה את עצמי, אני יכולה לתת המון. גם אחרי שידרכו אלי אני פשוט ממשיכה לתת. 

ובשנה האחרונה אני מאוד עובדת על עצמי על לתת בלי שיעלה לי הרצון המוכר שיתנו לי גם בחזרה..משהו..מתישהו..

זה לא לגמרי שלם, אבל אני רוצה לתת ולהשתחרר מהצורך לקבל בחזרה.

רציתי לכתוב משהו אחר בכלל בפוסט הזה..

אבל עזבו שטויות.

התחיל השיר הזה של קרולינה והוא פשוט הציף בי רק דברים טובים

אני טיפוס דיי מיושן, ואני אוהבת לעשות המון דברים בצורה מיושנת, והפעם נזכרתי בראש השנה מוקדם מהרגיל והתחלתי להכין ברכות אישיות ומלאות כוונה לכל האנשים שאני אוהבת. ועכשיו אני מסתכלת על המעטפות הצבעיוניות ומתה לחלק כבר את כולן :)

יש לי כבר מערכת שעות לשנה החדשה, ואני כל כך מחכה להתחיל איתה! יש לי קורסים מעניינים! כימיה, מתמטיקה, ביוסטטיסטיקה, ביולוגיה, ובחרתי קורס על דרום אפריקה *!!* על התהליך שעברו מאפרטהייד לדמוקרטיה! הכל כל כך מעניין, אני מתה להכניס קצת מידע לראש שלי.

בכלל, אני מגיעה ללימודים בתחושה פנימית שבא לי להצליח. בא לי לשקם את הביטחון הפגוע שלי ולהצליח. בשביל עצמי. לא בשביל כסף ולא בשביל אות הוקרה, למרות שגם זה מאוד נחמד. אני רוצה להצליח בשביל לחייך ולומר לעצמי, סוחרת, כשאת רוצה את יכולה. כשאת לומדת את מתבגרת ונעשית טובה יותר. אני רוצה לשבת בכל שיעור, גם אם הוא כביכול משעמם, וללמוד בשביל לדעת ולהבין. ולא אכפת לי שאני חרשנית וחנונית.. עברנו את הגיל שזה מפריע למישהו :)

אוי, איזה שיר מקסים מתנגן לי בפלייליסט עכשיו!

ערב שישי נוסף עוד מעט יגיע לקיצו, או שמא הוא רק יתחיל. "היום אשאר ערה עד מאוחר" אני אומרת לעצמי. וכשכבר מאוחר אני שואלת "עבור מה? עבור עמוס עוז וסיפורו על אהבה וחושך? עבור לימודי עוד כמה מילים ותחביר בגרמנית? עבור מחשבות לעת לילה? עבור עוד סרט צרפתי? אין מה לעשות, להיות ערה עבור מישהו שווה פי כמה וכמה בשביל להיות ערה עבור כל דבר אחר בעולם".

יש ימים שמחשבות פילוסופיות ממלאות תחילה את לבי, אחר כך מתורגמות למילים במוחי ולפעמים יוצאות החוצה דרך פי ודרך ידי, ולפעמים נעלמות אי שם.

אחד הדברים השנואים עלי זה להתוודות שאני צריכה מישהו, חבר, אהבה, התעניינות. אני שונאת את זה מכמה סיבות כאשר העיקרית שבהן היא שזה פשוט מכניס אותי למצב רוח מדוכדך. הסיבה האחרת היא שאני מרגישה קצת פתטית. קצת כמו ילדה שעולמה הצבוע בגוונים של ורוד נעכר לפתע, כאשר הוא היה אמור להיעכר עוד מזמן..

אני הולכת ומטיפה לעולם כמה חשוב לעשות דברים עבור עצמך כדי להיות באמת שלם ומאושר. אני אומרת לכולם שהם עצמם במקום הראשון, והם צריכים לעבוד על עצמם ולטפח את עצמם כדי שיוכלו לטפח אחרים ממקום שלם. כשאתה מתוחזק אתה יכול לתחזק. כשאתה רקוב דבר טוב לא ינבוט מזה.

אתמול בבוקר, לפני העבודה, ראיתי סרט צרפתי מקסים, שנות החמישים, בחורה בשם רוז, תחרות הקלדות, בוס שמקבל אותה לביתו, קצת מצחיק, קצת רומנטי, קצת מיני, כמו רוב הסרטים הצרפתיים האהובים עלי. והייתה שם סצנה שקשה לי לתאר במילים, אבל היא כל הזמן מסתובבת לי בראש, כי נסחפתי עם הסרט, והסצנה ההיא הציפה בי רגש שלא צף שם מזמן. בזמן הכתוביות בסוף עצמתי עיניים ונרדמתי כשחשבתי על אותן כמה שניות, ואני בטוחה שחיוך קל התנוסס על פני.

אני רוצה לעשות ולהספיק המון דברים. אבל כרגע אני מודה, הרצון הכי חזק זה להיות מתוקה של מישהו, ולא מתוקה של אף אחד.