אטמי אוזניים

לפעמים אני חושבת שאני והוא נמצאים ביחד רק כדי לא להרגיש לבד.

אני לא יודעת מה איתו אבל אני לא ממש מאוהבת בו, חושבת עליו או מתגעגעת. אולי רק כשאני לבד.

אני צריכה אותו, לא רוצה אותו.

אולי בכלל לא הייתי ממצמצת לעברו אלמלא הרגשתי בודדה כל כך.

אבל זה נעים לי, אז אני נותנת לזה להמשך.

כיף לי שמישהו אומר שהוא מתגעגע אליי, שהוא אוהב אותי, שהוא יתן הכל בשבילי.

ומצד שני אני מרגישה נורא, נורא.

אני מרגישה כמו האדם הנורא ביותר בעולם כשאני תוהה אם גם אני הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילו, אם הייתי מקריבה כל כך הרבה.

לא.

הוא אפילו לא הטיפוס שלי, סוג האדם שהייתי מחפשת לקשור איתו את חיי, או ימי, שעותי, דקותי, שניותי, טוב, הבנתם את הנקודה.

אם אני אפרד ממנו זה יכאיב לשנינו.

אם נשאר יחד זה יהיה סוג של קשר כפוי מצד אחד, ומנוצל מצד שני. 

אם אני אעזוב אותו הוא יפגע. אני אתגעגע אליו בסופו של דבר כי אני אהיה בודדה יותר מאי פעם.

אם נשאר יחד אני ארמה אותו, אשלה אותו שאני אוהבת אותו ובסופו של דבר, כשזה יגמר, אני יודעת שזה יגמר, זה יכאב הרבה יותר.

זה יכאב להפרד ממנו.

זה כואב להיות יחד.

זה פתטי.