בְּלִי זִיּוּפִים בְּלִי חִקּוּיִים פָּשׁוּט אֲנִי

ביום שלישי כשהגעתי לבסיס חזרה, הגעתי באופטימיות יותר מכל הפעם שבאתי לבסיס, הרבה פעמים הייתי מגיעה בדיכאון.

הפעם החזקתי את עצמי בידיים.

בהמשך היום הלכנו להביא את הנשקים שלנו, לקחנו ואז ירדנו לעבר המטווחים.

התיישבנו עם הנשקים והמפקדות דיברו איתנו, פתאום באמצע השיחה אנחנו שמענו יריות... האמת שכולנו נלחצנו כי בסך-הכל לא כל יום אנחנו שומעים מישהו יורה.

אלה היו מחלקות אחרות שירו וזה היה קצת מוזר בשבילי ואני בטוחה בשביל אחרות גם.

התקדמנו לעבר המטווחים כשהגיע התור שלנו, חילקו אותנו לקבוצות... לא בדיוק הבנתי באיזו קבוצה אני כי כל העיניין קצת בילבל אותי והמפקדת שלי קצת התעצבנה אליי אבל בסוף נדחפתי לקבוצה אחרת. :)

נכנסתי למקום שבו טווחים וחיכיתי עד שאחרים טווחו, כמובן שהייתי עם אטמי אוזניים אבל היריות של אחרים היו קצת מלחיצות והכדורים יצאו מהנשק כאילו כך אמור להיות. היה לי קצת מוזר.

כשהגיע הזמן שלי לירות, המפקדת קראה לי (אני מחבבת אותה) והיא דיברה איתי לפני הירי, איך אני מרגישה וכו' והיה ממש נחמד לדבר איתה.

היא שאלה אותי האם אני בלחץ, אמרתי לה שאני לא, היא דיי הופתעה ושאלה האם כבר יריתי בעבר, תשובתי הייתה שלילית.

נשכבתי על האדמה והיא כיוונה אותי בדיוק לעבר המטרה שלי ובעצם יריתי 5 כדורים מתוך 5. ;)

כלומר, קלעתי הכל. אחרי זה היא גם דיברה איתי ושאלה איך אני מרגישה אחרי ואמרתי לה שבסדר גמור...

לאחר-מכן היה לנו ירי לילה. כלומר, זה מתבצע בלילה ועם ממש אבל ממש קצת אור.

השעה הייתה כבר מאוחרת בערך 21:00 וזה כן מאוחר כי היום שלנו היה עמוס מאוד וקשה. ושם אני קצת חששתי, הייתי גם מאוד עייפה והייתי בלחץ.

המפקדת האישית שלי ניגשה אליי ואני לא יכולתי לירות. אמרתי לה שאני לא יכולה והיא הייתה ממש חמודה איתי והרגיעה אותי והייתה איתי כל הזמן שיריתי ותמכה.

אהבתי את היחס.

ואז כשסיימתי לירות, הלכתי לעבר המטרה שלי כדי לראות כמה יריתי וכשהיא בדקה את שלי, קראה לי בשם שלי ואמרה: "*** נו, את רואה שקלעת 5 מתוך 5? כל הכבוד לך! ואת אמרת שאת לא יכולה!"

נהנתי מאוד מהנוחכות שלה ובתמיכה ובחום שהיא העניקה לי והיא מקסימה.

אז היריות עברו בשלום.

שבוע הבא נירה שוב פעם בפעם האחרונה.

ובינתיים אני בבית... נחה.

שבת שלום.