הכתם שבקצה הנייר

מצטערת על ההתעקבות, לא היה לי הרבה זמן במיוחד, נא לא לרצוח אותי (:

לא בדקתי שגיעות כתיב, ולא טעויות דפוס ואני התקן אותן בהמשך

למי שלא זוכר מה היה בפרק הקודם תציצו לריענון הזיכרון לפרק הראשון בסיפור

ומי שרוצה להיות בקבועים (שאני הודיעה להם שעלה פרק וכל השטויות האלה) רק תגידו אני! טוב.. לא אני, אלא שאתם רוצים להיות שם

תהנו לכם

Creepy Music

יומן יקר ומסובך

פרק 2

~*~*~

"לא, אין לי שום בעיה איתם" שמעתי קול עמוק ונעים במיוחד, הרמתי את ראשי והתבוננתי בדן שישב על שולחנו שכעט היה רק מחפצי "יש לי שאלה אליך, קימברלי אן" אמר. "קים. לא קימברלי, זה שם מסובך מידי בשבילי" עניתי בתגובה. "טוב.. קים. אפשר לדעת מדוע יש מתיחות בינך לבית הגברת דוקסינברג?"הוא הביט בי בעניין "סמנתה שנאה אותי מהרגע שנכנסתי בשער בית ספרה וגם כן בגלל שאני מפרה כמעט את כל חוקי הפנימייה שלה" חייכתי ונעלתי את הדלת במפתח שנשאר במנעול "כמו זה לדוגמה" הצבעתי על לוציפר ולאחר מכן על הדלת.

השיר  From the Edge of the Deep Green Sea התנגן לו במערכת הסטריאו שעמדה לצד החלון ואני ישבתי על מיתתי החדשה, פורט על גיטרתי שלא הייתה מחוברת למגבר באותו הרגע בגלל שהיה שלוש לפנות בוקר, ופרטתי לפי קצב השיר. מדי פעם הגנבתי מבטים אליה, האחת שנרדמה כאשר ישבה על הרצפה וכתבה ביומנה. 'אתה עושה טעות' אמר לי רוג'ר אחי התאום, שלא היה דומה לי כלל וכלל, שיערו היה בלונדיני ופניו היו נעימים ורגישים, לא כמוני, שיערי היה שחור ולפי מה שהרבה אנשים אמרו, הייתי מזכיר רוצח שכיר. הנחתי את הגיטרה בצד וירדתי למטה, מתיישב לצידה ומביט בפניה הרגועות "ידעתי שאני המצא אותך לבסוף" לחשתי "הלווי והכול יסתדר ואני לא ההרוס לך את חייך, כפי שהרסתי לך פעם" העברתי אצבע לבנה על פניה, והיא בתגובה הניחה את ראשה על כתפיי "הלווי ואי פעם תעשי את זה מרצונך החופשי ולא מתוך שינה" מלמלתי והנחתי לה להמשיך לישון.

התעוררתי מוקדם מהרגיל, ועוד ביום שבת. הרגשתי שראשי מונח על עצם בלתי מזוהה וקר במיוחד, התיישבתי בבת אחת והבחנתי בדן שהביט בי ועל פניו הייתה הבעה רגוע שהוציאה אותי מדעתי. "מה קרה?" צעקתי אליו "למה ישנתי אליך? מה אתה עושה פה? למה התעוררתי כל כך מוקדם ולמה אתה קר?!" אסור לי לקום מוקדם, לא לא, בכלל לא. השתיקה הוציאה אותי עוד יותר מדעתי חסרת השפיות, למה אני משתגעת כך לידו? הוא רק אתמול הגיע לפה. זה לא נורמאלי.

הוא הביט בי בעיניו האפורות, העמוקות והיפות, חשתי כאילו שאני תובעת בהן. הן רצו לצרוח לי משהו-אך לא עשו זאת. נו טוב, זה ברור, הן היו רק עיניים. "מצטער אם הערתי אותך" מלמל "נרדמת עלי ולא רציתי להעיר אותך, נראית שלווה כל כך שפשוט היה לי חבל להעיר אותך" הוא הסמיק קלות. המילים הפשוטות והיפות כל כך נגעו לליבי, לשמוע אותן משפתיו ריגשו אותי 'אוח.. קים. את כל כך רגשנית' אמר הקול הפנימי שלי, קראתי לו נחמה.

אחד הדברים שהרגיעו אותי תמיד היה מקלחת חמה. אמא תמיד אמרה לי, לפני שהייתי נערה מלא בהורמונים, שאמבט חמה עם הר של בועות מרגיעה אותה ועושה אותה למאושרת. ברגע הזה תמיד אמרתי לה "אבל גם אני עושה אותך למאושרת!" בפנים נעלבות של ילדות קטנות בנות ארבע, היא הייתה נושקת למצחי ומחבקת אותי חיבוק חמים ונעים, אימהי, שבחיים לא אשכח. לאחר ההתעוררות המביכה במיוחד שלי נכנסתי למקלחת, עשיתי את האמבט המרגיעה ונכנסת לתוכה, לא טורחת אפילו להוריד את בגדי, רבע שעה הייתי בה אמבט עם בגדים, שהיו ספוגים כעט במים עם ריח וניל. הורדתי אותם מעלי, בתוך המים 'העצלנות עוד תהרוג אותך מתישהו' אמרה לי נחמה "אז עדיף לחיות כמה שיותר" עניתי לעצמי בחיוך מאושר וזרקתי את הבדים הספוגים במים על רצפת השיש. מחדר השינה נשמע מנגינה מדהימה, של פסנתר.

"דן!" צרחתי, אולי הוא לא שומע. הנער נכנס בבהלה לאמבטיה, נראה כמו רוח רפאים. "מה קרה?" שאל בהיסטריה. צחקקתי בקול מרושע ושקט והבטתי בפניו המובהלות שנהפכו לחמוצות, השארתי אותו במטח רגע מסוים והקשבתי אם המוזיקה ממשיכה, והיא לא. "מאיפה הגיעה המוזיקה הזאת?" שאלתי, הוא לא ענה, רק חייך, נכנס יותר לאמבטיה, נחמה צרחה לי בקולי קולות 'הוא הולך לאנוס אותך! תכסי את אברייך בבועות, משהו, קדימה קימברלי אן!' לא התייחסתי לקול שצורח בראשי, 'לא אכפת לי, שיאנוס אותי, זה לא יהיה אונס האמת' עניתי לעצמי, ברגע שהוא ראה מעט את רגלי מתחת למים, סגר את עיניו ותפס בבגדי הרטובים ויצא בשתיקה מהחדר. מחייך.

"קומו אורו נערים ונערות, ארוחת הבוקר מוגשת לכם בחדר האוכל, רדו או שתגוועו ברעב עד הערב!" צרחותיה של גברת דאזלאי הרעידו את הפנימייה, לבשתי את נעלי הוואנס המרופטות והאהובות עלי והתכוננתי לצאת החוצה, עד שעברתי ליד דלת חדר האמבטיה, דפקתי על הדלת קלות והיא נפתחה. החדר היה ריק 'היא כנראה ירדה כבר למטה' חשבתי לעצמי. בזמן שהתהלכתי במסדרון השומם, שמעתי צעדים מאחורי, צעדים שאוזן רגילה לא הייתה שומעת. מישהו משך בידי לעבר חדר ונעל את הדלת אחריו אחרי שנפלתי על הרצפה הקרה. לא לקח לי הרבה זמן לקלוט מי זה האדם שעומד מולי, מחייך וקורן מאושר.

"רוג'ר!" צהלתי וקמתי במהירות על רגלי כדי לחבק את אחי האהוב "כמה זמן לא ראיתי אותך" מלמלתי לתוך שיערו הבלונדי והפרוע שהריח כמו שרף אורנים, הריח האהוב עליו, אחרי שהתאוששתי  ועזבתי אותו הבטתי לתוך עיניו הירוקות. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי, למרות שהיה אחי האהוב, הוא היה אחד היצורים המסוכנים ביותר שקיימים "אתה רוצה שאני הלך ולא הפריע לך לכבוש את ליבה של קימברלי אן?" שאל בתדהמה וגיחך קלות "תקשיב, אינני רציתי להיות פה, הוא שלח אותי לכאן, ולכן אני צריך להירקב פה כמוך" חייך וחשף שורת שיניים לבנות, נוצצות, בוהקות ומאימות. "אני פה מבחירה", הוא גיחך והחל להסתובב בחדר "אתה באמת חושב שתשרוד פה? שזה המקלט שלך מפני המוות והרצון העז ל.." "כן!" קטעתי אותו.

~*~*~

דעתכם תתקבל בברכה (: