הכתם שבקצה הנייר

שבת שלום לכם קוראי היקרים (:

חשבתי על להעלות את הפרק הנ"ל עוד ביום חמישי.. אבל לא יצא לי כל כך.

הפרק הקודם לא היה משהו, לא אהבתי אותו-אך הוא היה נחוץ כדי להדגיש מספר דברים

הפרק היום הוא פרק מלא בפרטים ומורכב במיוחד-נסו להבין אותו, כיוון שהוא נכתב כאשר ברקע התנגנו להם מספר שירים שונים.

אהבתי אותו למרות הכל.

 תהנו

(דרך אגב. מי שאיני הבין מה זה נחמה-נחמה זה שמה של הקול הפנימי שלה, המחשבות שלה)

The Red Jumpsuit Apparatus-Cat and Mouse

יומן יקר ומסובך

פרק 3

~*~*~

. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי, למרות שהיה אחי האהוב, הוא היה אחד היצורים המסוכנים ביותר שקיימים "אתה רוצה שאני הלך ולא הפריע לך לכבוש את ליבה של קימברלי אן?" שאל בתדהמה וגיחך קלות "תקשיב, אינני רציתי להיות פה, הוא שלח אותי לכאן, ולכן אני צריך להירקב פה כמוך" חייך וחשף שורת שיניים לבנות, נוצצות, בוהקות ומאימות. "אני פה מבחירה" עניתי כתגובה לדבריו, הוא גיחך והחל להסתובב בחדר "אתה באמת חושב שתשרוד פה? שזה המקלט שלך מפני המוות והרצון העז ל.." "כן!" קטעתי אותו. "זה המקום היחיד שעוזר, שבו אינך מרגיש את הצורך העז.. לשתות" אמרתי את המילה הזאת בגועל "האגדה באמת אמיתית רוג', המקום הזה משתיק את הצמא, כאן אני אוכל אוכל אנושי ולא פוחד לפגוע באיש. אני חזק בעל יכולת לשלוט בצמא שלי יותר משאתה יכול, ופה במיוחד" חייכתי אליו ברוגע, הוא הביט בי בעיניים שואלות. "היא יפה" פסק "שווה את כל המאמצים שאתה עושה למענה-אבל תדע לך שזה לא אנושי" קרץ, הסתובב על עקביו ויצא מהחדר בהליכה מהירה שנראתה כמו ריקוד. 'אני לא יודע מה הוא עושה פה, וזה בטוח יותר ממה שאמר לי. הוא לא יעשה זאת-אלא אם כן רוזמזרי..' בלעתי את רוקי וזיעה קרה הציפה את מצחי 'לא.. אין סיכוי שהיא..' הבנתי מה קרה, הפחד הציף את גופי-הוא רוצה נקמה.

הפנקייקים החמימים שנחו על צלחתי מילאו את אפי בריח נעים. ישבתי בפינת חדר האוכל מקשיבה לדיבורים המהירים של נטלי עם חברה הטובה ביותר טורי על הרכילויות החדשות. "שמעת שדן ג'ונסון החתיך גר עם היצורה הסנובית הזאת קימברלי? איזה מסכן" צווחה נטלי ולעסה ברעש את ארוחתה 'תמשיכי כך יקירתי, אינני שומעת מילה. אך אל תתפלאי אם תתעוררי יום אחד ללא שיער על ראשך' חשבתי ברשעות וחייכתי באושר "כן.. שמעתי אותו מדבר עם אלכס סרודובסקי בשיעור ביולוגיה על זה שהוא יציעה לה ללכת לנשף. אבל מה?! אינני יפה מספיק? הוא הכיר אותה רק אתמול" רטנה טורי. מילותיה המציקות חיממו את ליבי 'דן.. יזמין אותי לנשף? אבל אני צריכה להבהיר לו שאינני הולכת לנשף' חשבתי והמשכתי ליהנות מארוחת הבוקר. דלת העץ הגדולה נפתחה לרווחה ודרכה נכנס נער גבוה קומה, יפה תואר שלא יתואר, הוא עמד רגע קט בכניסה והביט בכל העיניים שננעצו בו בתמיהה, הייתה לי הרגשה שטורי תציף את כל האולם בריר על הנער הנאה, הוא חיפש מישהו, או משהו, ואחרי שתפס את מבטי, חייך וחשף שורת שיניים לבנות כשלג והלך בצעד מהיר אלי. לא ידעתי מה לעשות, לאן לברוח, והשאלה שהטרידה את מחשבותיי הייתה 'מי הוא הנער הזה?', בזמן שניסיתי לנוס מהמקום-נגסתי בפנקייק חדש שנשאר לו תלוי בין שיניי, לא מסכים ללכת.

"האם זאת קימברלי אן בנווי המפורסמת?" שמעתי קול נעים שגרם לאוזניי לרטוט מאושר. הסתובבתי אליו בפליאה, והפנקייק שהחזקתי בין שיני נפל בחווטה לתוך הצלחת שהייתה מלאה בסירופ שוקולד ועוד עם מספר פנקייקים שרק רוצים להיכנס לתוך הקיבה המקרקרת שלי, הנהנתי קלות, והבטתי בפניו. הוא היה מדהים. חלום של כל נערה וכל אישה בעולמינו, שיערו היה בלונדיני, עיניו ירוקות, גופו היה שרירי וחטוב וחיוכו המדהים היה מבייש את דוגמניות הבשמים והיה גורם להן לנוס בצרחות כאב מהמקום. "לפי הראיונות שראיתי אינך שקטה כזאת" אמר בלגלגנות גלויה והצית את הפתיל 'אוי לא..' מלמלה נחמה בראשי.

"מי אתה בכלל? מה אתה חושב שאתה יכול לבוא אלי ולהתגרות בי רק בגלל היופי הלא אנושי שלך?" אמרתי לו בארסיות, פולטת דברים אשר לא היו צריכים להיפלט, חשתי שעוד רגע הרעל יטפטף לו בין שפתי. "והנה דיברת!" צחקק בצחוק פעמונים, ואוזני רקדו מרוב אושר, קולו היה ממכר "תני לי להציג את עצמי. אני רוג'ר ג'ונסון" חייך, תפס את ידי ולחץ אותה בידידות. "מהיום אתה ברשימה השחורה שלי" אמרתי בשיא הרצינות והמשכתי לאכול את ארוחת הבוקר שלי בעצבנות, נחמה התפרצה בתוך ראשי והייתה לי הרגשה שהוא שומע כל מילה שהיא מוציאה, ואם לומר בכנות, הן (המילים, המחשבות) לא היו מלבבות.

כל חדר האוכל הביט בי, כל הנשים רצו לבוא אלי בקלשונים ומדורות ולשרוף את גופתי לצלילי צרחותיי המענגות והגברים רצו לדקור בפניו וגופו השרירי של רוג'ר אלפי סכינים עקב העובדה שגרם לכל הנשים בחדר להזיל עליו ריר. טורי הביטה בי בזעם בעיניה השחורות כפחם והזיזה את תלתליה החומים והמעוצבים מצד לצד ללא מנוחה, מנסה למשוך את צומת ליבו של רוג'ר, אשר ישב במקומו והביט בי אוכלת-לא מזיז את מבטו ממני. "אתה מוכן להפסיק?" שאלתי אותו לבסוף, העצבים היו על סף שיטפון והתפוצצות, הוא הביט בי בתדהמה "מה?" שאל.

"להביט בי כך, זה משגע אותי. אתה משגע אותי. מה אתה עושה פה בכלל?"

"האמת.. משעשע אותי לראות איך את מוציאה את זעמך על ארוחת הבוקר שלך. ואני פה כיוון שאינני רוצה שידקרו אותי סכינים או שאני הוצף בריר נשי" קרץ לי, לחץ את ידי, קם בחינניות והלך לו בתנועות ריקודיות מחוץ לחדר האוכל. ביד שנלחצה על ידי לפני כשנייה, הייתה פיסת נייר קטנה, אשר הייתה מקופלת בעדינות. פתחתי אותה, ובתוכה היה כתוב בכתב יד יפה ומסודר:"אם את סקרנית לדעת למה אנחנו כאן. בואי עוד שבוע בדיוק, לספריה, בשעה 00:15, אני החכה לך ליד המדף של רומאו ויוליה"

אחרי ארוחת הבוקר המוזרה ביותר שהייתה לי אי פעם, פסעתי באיטיות לעבר כיתת האנגלית, ממלמלת לעצמי קטע משיר שכתבי פעם "ליבי נשבר למיליון רסיסים, אני השמח אם אי פעם תעזרו לי לחפש לב חדש, לב שלא נשבר ונפגע, על ידי טיפשות נערית ותשוקה". עיניי התמלאו דמעות, השיר הזה תמיד הזכיר לי את משפחתי 'קימברלי, הפסיקי להיות רגשנית שכזאת' מלמל הקול של נחמה בראשי, תמיד אחי האהוב מאט, היה אומר לי את המילים הללו כשאר התחלתי לבכות או להיות רגשנית יתר על המידה "אוי. מאט, אני כל כך מתגעגעת אליך" אמרתי, ורצתי. רצתי לא יודעת לאן. לא יכולתי לשלוט בעצמי, רגלי הובילו אותי למקום שלא הייתי בו מזמן. "אני רוצה להצטרף אליך מאטי, אליך ולאמא, לאבא ולג'סי הקטנה. אני כל כך מצטערת שהייתי אנוכית שכזאת, לא אתם הייתם צריכים להיות שם-אלא אני" גמגמתי בקושי, בקולי החנוק מדמעות. הרוח הקרה לא עזבה אותי לנפשי-היא הקפיאה אותי וצמרמורות עברו בגופי כל דקה. האל רצה להעניש אותי על כך שחזרתי למקום הזה, הוא הוריד גשם חזק שטשטש את ראייתי. עמדתי לי על גג הפנימייה, בגובה שמונה עשרה קומות (הפנימייה הייתה טירה), קפואה, ספוגה במים ורועדת. לא היה לי אכפת, ידעתי מדוע הגעתי למקום הזה. בזהירות הורדתי את ילקוטי ארצה וחלצתי את נעלי אשר הפכו לבריכות ברווזים ופסעתי ברגליים יחפות וקפואות לעבר הקצה, לעבר החלון למשפחתי האהובה, לעבר האושר. הסתובבתי לאחור, רוצה לזכור את רגעי האחרונים פה, אך הטיפות הכבדות אשר נשמרו על ריסי, הפריעו לי לראות. ראיתי דמות גבוה מתקדמת לעברי במהירות, מחליקה מהשלוליות אך נעמדת מיד בחינניות וכוח על רגליה, מנסה להגיע אלי. לא ידעתי מי זאת הדמות הזאת, ולא היה לי אכפת, סובבתי את ראשי חזרה אל היער שפתח את זרועותיו לפני, וצללתי אליו, מאושרת.

~*~*~

 מקווה שאהבתם, והבנתם (: