הכתם שבקצה הנייר

סוף שבוע שמח קוראים יקרים (:

ושוב, בגלל הצמדת סכין לגרוני על הזמן הרב שאני מבזבזת על המחשב בשיפוץ הסיפור הזה

אז לא היה לי זמן לבדוק שגיאות כתיב מביכות ושגיאות בזמן כתיבה.

מקווה שתהנו.

תגידו אם צריך לשפץ משהו... ולא לדאוג האקשן יתחיל עוד מעט

Placebo - Battle For The Sun

יומן יקר ומסובך

פרק 4

~*~*~

ניסיתי לפתוח את עיני, אך האור הבהיר והחד הכאיב להן ולא נתן לי את האפשרות לקלוט היכן אני נמצאת. "אני בגן עדן?" שאלתי, נחרדתי מהקול שבקע מגרוני, הוא היה צרוד ונשמע כמו שריקה שקטה. מלמולים שקטים הפריעו לי, ניסיתי להעיף אותם בידי אך כאב לי להזיז אותן הרבה. "את יודעת שזה היה מעשה טיפשי ואינו הוגן מצידך נכון?" פתחתי את עיני בהפתעה לשמע הקול שלא ציפיתי לשמוע, האור הבהיר צרב את עיני, צרחה נפלטה מפי. הבטתי כעט בתקרת חדר האחות של הפנימייה, לידי הייתה מחוברת אינפוזיה וגם כן גבס, על ראשי נחה לה שקית קרח. "מה אני עושה פה?" עוד לא התרגלתי לקולי הצרוד, "את רצת ממני במסדרון הקומה הראשונה והחלקת, ולבסוף מצאת את עצמך מחוץ לחלון" הוא אמר וחייך חיוך תמים. 'כיצד הוא מעז לשקר לי כך?!' התפרצה וגעשה נחמה בתוך ראשי, הבטתי בו מנסה להבין את פשר הדברים שאמר. אולי טעיתי ומוחי שינה את התמונה.. או שהוא משקר מסיבה מסוימת ואני בחיים עכשיו. "לא זכור לי דבר שכזה, אני זוכרת שהייתי על גג הפנימייה ו.." הוא השתיק אותי בכך שהניח יד על פי, התקרב לאוזני, ואוזני התחילו לרטוט שוב "תנסי להיות נחמדה ולשכוח את מה שאת חושבת כאמיתי. לא יכול להיות שלא תמותי מקפיצה של שמונה עשרה קומות קימברלי, הפסיקי לדמיין דברים" לחש. ליקקתי את עורו הקר והוא הוריד את ידו ממני במהירות, מעוות את פניו בגועל "אתה לא תגיד לי מה לעשות!" רתחתי מזעם, לא ידעתי כיצד להוציא אותו החוצה, רציתי לקום מהמיתה המגעילה הזאת ולבעוט בו עד שייבב מייסורים. מצבי הנורא לא אפשר לי לעשות זאת לכן רק סובבתי את הראש לכיוון הנגדי.

"למה את שונאת אותי כל כך?" שאל בקול הקטיפה שלו, לא יכולתי שלא לסובב את מבטי אליו. הבטתי בו בזעם "הזהרתי אותך רוג'ר, אתה ברשימה השחורה שלי" הטחתי בו והסתובבתי שוב פעם, כדי לא לראות את תגובתו, אך לצערי לא שמעתי את התגובה שציפיתי לה-שמעתי רק צחוק פעמונים. הוא התיישב על ידי, יותר מידי קרוב אלי וסובב את פני אליו עם ידיו הקרות והמוצקות, לא יכולתי להתנגד לו, עיניו הפנטו אותי. הוא החזיק בפני, לא עוזב אותן לרגע, עיניו חוקרות את פני חוששות אך נלהבות, לא יודע מה לעשות כעט.

הוא הצמיד את שפתיו הרכות והקרות אל שפתי. לא רציתי להתנגד לו. וגם אילו רציתי לא יכולתי לעשות זאת, הוא עטף אותי בזרועותיו והצמיד לגופו, ממשיך לנשק אותי, מופתע מהעובדה שאינני מתנגדת לו. 'מה את עושה לעזאזל? מדוע את מרשה לו לעשות זאת? מה עובר עליך?' צרחה עלי נחמה 'בארוחת הצהריים בא אליך הבחור החצוף הזה, מוציא אותך מדעתך, משקר לך על ניסיון ההתאבדות ועל הדרך בא את חיה כרגע. ועכשיו הוא מנשק אותך? את מכירה אותו? ברצינות קימברלי אן בנווי, הפסיקי!' היא צרחה בקולי קולות, נכנעתי לה, ידעתי שמה שקורה כאן לא צריך לקרות. ניסיתי להדוף אותי ממני אך הוא ניסה להתנגד לי, הצמיד אותי חזק יותר אל גופו, הרגשתי שהגבס שעל ידי הימנית ישבר מרוב הלחץ. 'אני הולכת להתחרט על מה שאני הולכת לעשות עכשיו' חשבתי ונשכתי את שפתו בחוזקה, והוא עזב אותי, מביט בי מזועזע.

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעקתי, פחות או יותר, שמחתי שקולי התגבר מעט ונשמע יותר כלחישה רמה, הוא המשיך להביט בי במבטו המזועזע ולאחר כדקה התחיל לצחוק. הפתיל הקצר שהתקצר יתר על המידה התפרץ "שלא תעז לצחוק אתה שומע? אתה רק חש ומרגיש שאני צעצוע לפיתוי קל.. או לא אדוני. אני לא! אם רצית פיתוי קל לך לטורי והיא תקבל אותך בזרועות פתוחות בחזיות ותחתונים! אתה לא תתנהג אלי כך, אני יותר מסתם נערה פצועה, אני נערה פצועה ופגועה!" הוא הפסיק לצחוק, והביט בי במבט שואל, כאילו שלא דיברתי כלל בשפתו. "מקווה שנהנית" חייך ורפרף על שפתי שוב ולאחר מכן יצא בצעדי הריקוד שלו מהחדר, משאיר אותי המומה וכעוסה מאחור.

"כמה נפלא מתוקה, התעוררת" נכנסה האחות אנדה, מחייכת בחביבות. היא הורידה במצחי את שקית הקרח שהייתה נוזלית ודחפה לי מד חום מתחת ללשון. "מזל שהנער ההוא, דן היה שם בזמן כדי להביא אותך לטיפול, אם לא הוא לא היית מצליחה להגיע אלינו בכוחות עצמך" חייכה וליטפה את שיערותיי הג'ינג'יות. נתקפתי רגשות אשם. חשבתי שרוג'ר הוא האחד שהציל אותי, בדרך מיסטית, את חיי, וכעט אני חייבת לו הכול. האחות הזקנה הוציאה מידי את האינפוזיה, מלטפת את ידי. "את יכולה ללכת לחדרך יקירתי, אך תיקחי את התרופות הללו ותישארי שלושה ימים במיטה" שקית ניילון הוגשה אלי ובתוכה מספר תרופות מקשקשות. ליד הדלת נטלתה מראה ישנה, הבטתי בעצמי ונבהלתי מהדמות שהביטה בי. השיער הג'ינג'י אשר הגיע פעם עד לאחורי הישבן, לאחר הטיפול אשר עשיתי לעצמי, הגיע בקושי עד הכתפיים וכעט נראה כמו סחבה, עיני הדבש האדימו כנראה מרוב הבכי והגשם, והעור החום צהבהב, שלפעמים נראה יפה, נתן לעצמו גוון צהוב חולה. "פשוט נפלא" מלמלתי לעצמי ויצאתי בגרירת רגליים מהחדר הקר. הייתי אומללה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, רציתי לספר את כל מה שעבר עלי אך לא היה לי למי. פתחתי את הדלת עם המפתח שהיה תקוע בנעל ורצתי להוציא את היומן הישן עם עט הנוצה, התיישבתי על המיטה וליטפתי את פרוותו של לוציפר אשר גרגר בהנאה.

"יומני היקר, חברי היחיד.

היום בבוקר, כהרגלי ישבתי ואכלתי ארוחת בוקר כמעט אכילה. הפנקייקים לא היו עשויים ממלט הפעם. טורי ונטלי התלוננו על זה שדן בראון (שוטפי החדש לחדר, אשר הצטרף כמתנה מוקדמת ליום הולדתי) יזמין אותי לנשף אשר יתייקם בסוף החודש, אינני יודעת מה לעשות, אני משתגעת. (חשוב לזכור:שבוע לפני הנשף לגלח את ראשה של נטלי) מצד אחד אני רוצה ללכת, זאת תהיה הפעם הראשונה שאני הלך לנשף, תמיד התלהבתי מהנשפים המושלמים האלה שרואים בסרטים, הנערה לבושה בשמלה מהודרת והיא רוקדת עם בחור חלומותיה. אך לצערי אינני חיה בסרט. מצד שני אני רק אהרוס לו את הנשף עם חוסר ההשתתפות מצידי, אני מפחדת לתסכל אותו.. אז אם הוא באמת יזמין אותי, אני הסכים, אך יומיים לפני אני ההרוג את עצמי עם תקיעת עפרונות לוורידים. מוות מקורי ומושלם.

פגשתי היום את אחד האנשים הכי נוראיים אשר פגשתי החיי, שמו רוג'ר ג'ונסון, הוא נכנס לרשימה השחורה שלי עקב נשיקה לא חוקית (שהייתה מעולה דרך אגב), עליה על העצבים וגרימת רטיטת אוזניים." סגרתי את היום והחבאתי אותו במהירות על מקומו כאשר שמעתי נקישות עקבים מוכרות 'אוי לא.. רק לא היא' אמרה נחמה.

~*~*~