בין ארבעה קירות.

משהו שונה בי פתאום . אני מרגישה כל-כך לא בטוחה בכל מה שהייתי בטוחה בהם .

ואתה ? הדבר היחיד שעוד הייתי בטוחה בו ושמתי אותו בצד, כי ידעתי שהוא לא יפגע בי.

אתה מכל דבר עושה צחוק , תבין שיש רצינות בחיים . ונמאס לי כבר כשאתה חושב ,

שבסופו של דבר אני אסלח לך , ושאתה לא צריך להתאמץ בכלל כדי לבקש ממני סליחה .

ואתה יודע מה אני הכי שונאת ? שזה נכון . שהכל נכון , הרי בסופו של דבר , כמו תמיד,

אתה תבוא ותגיד לי "אני יכול לבקש סליחה?" ואני אומר לך "עזוב מה שהיה, אני סולחת".

למרות שאני יודעת שזה לא בסדר מה שעשית , ואז זה קורה שוב ושוב ושוב . ונמאס לי.

אני שונאת את הכל , אני שונאת כבר את כולם ! אבל הכי ? אני שונאת את עצמי .

עם כל הרחמים העצמיים והדפוקים האלה שלי . גאדאמט , ועוד דמעה זולגת על הלחי .

אבל הפעם זה כבר לא כואב בכלל. אולי בגלל שהתרגלתי לכאב החד הזה בגרון, או לרטיבות בלחי.

או אולי בכלל התרגלתי לכאב שבלב , כי הרי כבר ראבק 4 שנים הוא שם , הכאב החרא הזה.

והכאב החד הזה כואב כל פעם מחדש, עוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר .

אני מיואשת כבר. מעצמי , מהעולם ומכולם . נמאס לי . באמת שנמאס לי .