בזמן האחרון, ממש רע לי.
אני יכולה לספור בכף היד את הרגעים השמחים שהיו לי ביומיים האחרונים.
יש רגעים שהדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים זוהי התקווה לעתיד טוב יותר, ובעיקר - הרצון למצות את עצמי ואת העולם הזה.
כבר יצא לי לבכות, לפחות זה טוב לעיניים וזה משחרר.
הולכת קדימה, מבלי להסתכל לצדדים. מפלסת את דרכי בין ההמון המחוייכים והצוחקים שמסביבי. ראשי מורכן, הלב כואב כל כך, שבא למות.
רוצה לחיות בעולם אחר, במציאות אחרת. טובה יותר.
כולם תוקעים בי מבטים, ואני מסיטה את מבטי לרצפה.
אני לא יכולה לספור את הרגעים שחשבתי על לא להיות, היו יותר מדי כאלה.
אבל דונט וורי, זה לא יקרה.
אני לא יעשה דבר. הרצון למצות את עצמי ואת העולם והתקווה לא יתנו לי.
הם יגרמו לי להישאר, בכל מציאות, כי אולי, אבל אולי, יקרה משהו טוב בהמשך. ואני רוצה לחוות אותו, לא לתת לו ללכת.
ועכשיו, רק נשאר לחכות ולראות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
