פרק שלישי,
ח'.
אפריל 2009
אני מתקדמת הלאה ולא ממש יודעת לאן, אני מרבה לשתוק ובכל זאת מפחדת מהשתיקה.
אני שומעת את קולי, במוחי אני מודה שאני טועה בדברי, ובכל זאת ממשיכה לדבר.
כעסים אחרונים משאירים בי צלקת, כי אני כל כך כועסת על עצמי.
אני כועסת על עצמי כשאני מנגנת כמו רובוט, או כשאני מתנהגת בזלזול ובאי הוגנות כלפי אחרים, שאני מציקה לאנשים שלא הייתי רוצה להציק להם. אני כועסת כשאני רוצה שהכל סביבי יהיה כל כך מושלם, כשקשה לי להתנתק מהמשפחה שלי ולבנות לעצמי חיים יותר עצמאיים, שאני תלויה במצב הרוח שלהם או בדרך שבה הם נוהגים בי.
אני כל כך כועסת שאני לא עמוקה יותר, שאיכפת לי מה אנשים חושבים עלי, שאני נראית כמו שאני נראית ומתנהגת בצורה שאני מתנהגת בה.
אני כועסת על עצמי שאני לא מבצעת את החובות שלי, או שאני ממשיכה להזניח את עצמי.
אני כועסת על עצמי שאני רוב היום בבית ולא מנהלת את חיי בחוץ, שאני אטומה בתוך קופסא מגוננת.
אני כועסת על עצמי שאני רואה עד כמה אני מקסימה שאני כותבת את המילים הללו, והן אף פעם לא יכולות להתבטא בחיי היום יום שלי.
אני כועסת על החיים שבניתי לי, בעודי משחקת, ונותנת להם להתגלגל מיד ליד כאילו
הם אינם רכושי היחיד.
"אני מנסה, אני מנסה!" הוא מלמל בתסכול.
"אני פשוט לא מבין איך אני אמור לבטא את זה! האות הזאת.. למה היא קיימת?" הוא המשיך ברוגז.
"ח'. פשוט תגיד ח'. חבל שאתה לא מצליח להגיד את האות ח'." הוא גיחך.
"חבל ש.." במוחו עלו מילים גסות רבות. "עזוב. אני לא אצליח.. עדיף שאתה תתרגם לי את זה." הוא התייאש.
"הגעת עד לכאן, הבעיה היחידה שלך זה עם הביטוי של האותיות. בכל אופן, אתה לא צריך לדעת לדבר כדי לקרוא את מה שהיא כתבה. ובמקרה שלא תבין מילה מסוימת, תמיד תוכל לפנות אלי." הוא מעין התנצל על דבריו.
"אני אנסה, אני מקווה שאני אבין." הוא אמר בכבדות. "תודה, קארלייל." הוא הביט בו בהערכה וברשמיות.
קארלייל שתק לרגע. "שמחתי לעזור. אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה." הוא הביט בו.
עיניו של אדוארד הביעו רגש בלתי ניתן לקריאה. "אני חושב שאסמה בדרך לכאן. כל העצבים של השבוע האחרון הולכים ליפול עליך. היא מאוד מעוצבנת, אני לא חושב שהיא אהבה את ההסתגרות שלנו." הוא גיחך.
על פניו של קארלייל הופיעה מעט פאניקה.
הוא פתח את הדלת ברגע שהיא נדחפה, מאחוריה עומדת אסמה עם מבט מבשר רעות.
לרגע השתררה שתיקה בחדר, ולפתע קולה החזק של אסמה הדהד בו.
"כל השבוע אתם תקועים מאחורי הדלת המזורגגת הזאת. אתם לא יוצאים לצוד, לא לדבר עם אף אחד, לא לבדוק מה שלומי! נמאס לי, ואני יושבת בודדה כל השבוע-" "יקירתי, בדיוק יצאתי כדי להציע לך לצאת לצוד איתי."
קארלייל אמר בהפתעה מעושה, ועל פניו של אדוארד הופיע גיחוך.
"להציע לי?" אסמה הביטה בו בפליאה.
"כן, הרגשתי כל כך רע על כך שהזנחתי אותך במשך השבוע בדיוק סיפרתי על כך לאדוארד. תהיתי אולי תוכלי לסלוח לי וללוות אותי לפארק." הוא הביט בה במבט שובה לב.
"טוב, אה," היא גמגמה, מנסה למצוא דרך לצאת מצעקותיה הקודמות. "אני מניחה שאוכל ללוות אותך." היא אמרה ברשמיות. "אולי, אולי אפילו אצטרף." היא הוסיפה, מוחלת על כבודה.
קארלייל החזיק בידה, יוצא עימה החוצה. לא לפני שסובב את ראשו ונתן באדוארד מבט צוהל.
מרץ 2009
כשאני מביטה באנשים מוכשרים, אני זועמת.
קנאה היא דבר מפלצתי וקרוב.
כשאני מביטה בעצמי, אני מתרגזת.
רוגז יכול ליהיות מסוכן, כשהוא מתפרץ.
כשאני מביטה בעתיד, אני רואה צינור סתום.
כולנו מנסים לפתוח את הסתימה. מתישהו, עוד נגלה למה.
כשאני מביטה בעבר, אני מתחרטת.
חרטה מביאה סיפוק.
כשאני מביטה בהווה,
אני
הוא נזכר בבלה.
כל כך הרבה שאלות היו לו לשאול. והוא שאל כל כך מעט, הוא חשב.
ועכשיו הכל צף מחדש, והשאלות מתערבבות ולא נותנות מנוח.
השאלות לגבי בלה צצות מדי פעם בין השאלות לגבי הנערה.
ולפעמים הוא כועס, כי עכשיו השאלות על הנערה יותר מסקרנות.
בתקופת הזמן בה בלה האירה את חייו, היא הייתה הדבר היחיד שתהה לגביו, שעניין אותו, שגרם לו באמת לחיות.
את משפחתו הכיר מספיק וחיי היום יום שלהם לא השתנו.
אבל היא. כל פעם מחדש היא הפתיעה, כמין יצור שאי אפשר לצפות את מעשיו.
והיא נתנה לו סיבה להמשיך לחפש, והוא הבטיח.
הוא הבטיח שהיא תהיה היחידה שאחריה יחפש.
"את כל חיי עכשיו."
הפרת את ההבטחה, הוא חשב בכבדות. אתה כבר לא יכול לעמוד בה..
שעות אחר הצהריים עברו על אדוארד בתהיות על הספה.
מוזיקה שקטה התנגנה והקלה על מהלך מחשבותיו.
הוא היה צמא. שבוע בלי דם היה מצמיא, וקארלייל יצא לצוד ברגע שיצאו מהחדר.
"אליס," הוא אמר בשקט, יודע שהיא שומעת.
כעבור מעט זמן גוש שחור הופיע בפתח חדרו ונעצר. "אוקי. אני בכל מקרה צמאה."
"אתה שם לב למשהו מיוחד?" היא שאלה שיצא מהבית.
הוא הביט בה דקה. "את נראית מחויכת כזאת.."
"כן. אבל למה? אתה רואה איזה שינויי?" היא הסתכלה בו במבט נלהב.
הוא המשיך להביט בה ולשתוק, גבתו עולה לאט.
לפתע חיוכה ירד מפניה והן נעשו מרוגזות.
"אתה לא רואה? תרגיש את עור הפנים שלי! אתה לא רואה את מה שהמסכה המקסיקנית עשתה?" היא שאלה בפליאה, לא מסוגלת להאמין עד כמה הוא עיוור.
"אה, בטח." הוא חייך.
היא נתנה בו מבט נרגז, והחלה לרוץ.
"לפארק," הוא קרא את מחשבותיה, והצטרף.
כל האיפוק והריכוז שנדרשו ממנו בשבוע האחרון אבדו. אדוארד השתולל. הוא שתה מעבר למה שהיה צריך.
הוא איבד כל שליטה.
אליס הביטה בו, שעה שנעצר לבסוף.
מבט מרוכז הופיע על פנייה.
"אדוארד, לא!" היא קראה לפתע.
"מה?" הוא שאל בפליאה.
"ראיתי. אל תעשה את זה. לא שוב." היא הביטה בו ברחמים. דקה עברה.
"אליס." הוא אמר בקולו הנוקשה.
"אתה יודע מה קרה בפעם שעברה! אדוארד, אם יש לך את האפשרות לא לעשות את זה, אז בשביל מה? זה לא שהיא כאן. אל תיסע, בבקשה." היא הביטה בו ברצינות.
השקט שרר כמה דקות עד שגיבש תשובה במוחו. "אני צריך להבין.. מי היא." הוא מלמל, ושערו התבדר במשב רוח.
"אבל מה אם זה יקרה שוב?" היא אמרה בחשש והביטה בו בתחינה.
"שוב?" מבט זועם הופיע בעיניו. "את מסוגלת לחשוב," אליס לקחה צעד אחורה.
"את מסוגלת לחשוב שאתאהב בה, שאקשר אליה באיזו שהיא צורה?" עיניו חדרו לעיניה, אש יוקדת בתוכן.
"אני לא יודעת.. באמת שלא. אבל אני משערת.. אני, כמעט בטוחה ש.. שהדם שלה ימשוך אותך, אדוארד." היא אמרה בקול חד.
עיניו נעשו אטומות.
"אפילו יותר מהדם של בלה.." היא המשיכה בקול חלש.
הוא עמד דומם.
"בשבילה, אל תעשה את זה. מה אם הפעם לא תוכל?" היא התקרבה. "ראיתי אותך עכשיו. אתה לא מאופק בזמן האחרון. כל שליטה שהייתה לך נעלמה. מה אם לא תצליח לעצור את עצמך?
אם אתה חושב.. אם אתה חושב שיש בה משהו אחר.. משהו שונה מהשאר, תן לה לחיות." היא נעצרה.
עיניו נאטמו עוד יותר.
מאחוריו הופיע צבי, מגשש בזהירות ומביט בחשש בשני האנשים שנקרו בדרכו. תחושת סכנה אפפה את האוויר.
אדוארד הסתובב לפתע, כל גופו מתנפל על הצבי המפוחד.
אליס הסיטה את מבטה ונאנחה.
"הוא הולך." היא מלמלה בשקט.
יוני, 2009
'אלוהים הוא קומיקאי המופיע בפניי קהל שמפחד מדי מכדי לצחוק.' – וולטיר.
אני כבר לא מפחדת.. אני מנסה להגיד בכל הכח. אני מאושרת.
אני רוצה לצעוק. אני מאושרת!
אבל לפעמים אני לא בטוחה, כי אני לא יכולה לדעת אם אני מאושרת עד שהמצב משתנה. לא?
מצד שני, אם אני מאושרת אני לא רוצה שהמצב ישתנה.
'אם אין אלוהים, אז אני הוא אלוהים.' - פ. מ. דוסטוייבסקי, שדים
אבל אם יש אלוהים, אז מה אני?
מי אני?
"אדוארד, יקירי." אסמה פלטה יפחה.
"אני אחזור בקרוב, זה לא להרבה זמן.." הוא הביט בה בחיוך מעודד, תוהה על פשר פרץ הרגשות.
"זה לא הזמן, זה.." היא מלמלה בשקט והשתנקה.
אדוארד התקשח, והמבט האטום שב לפניו.
"אנחנו פשוט לא מבינים מה אתה מתכנן," קארלייל אמר בקול מדוד.
אדוארד שתק לרגע. "אני לא מתכנן.." הוא פלט באנחה, ועיניו הביעו בלבול וכאב. "אני פשוט חייב לראות אותה.." הוא הביט בהם בהחלטיות.
"אתה לא חושב שהיא תספק לך מידע כלשהו על בלה," קארלייל מעין שאל ומעין קבע, מביט בעיניו.
אדוארד שתק. "תראו, אני מוכרח לצאת, הטיסה יוצאת בקרוב." הוא נמנע מלהביט בעיניהם.
שאר בני המשפחה ירדו במדרגות, כמעט בתיאום לסיום השיחה.
אליס נעמדה ליד אדוארד והחזיקה בידו. היא לא חיבקה אותו, רק הביטה עמוק בעיניו.
אמט הניח את ידו סביב גבו של אדוארד. "אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה," הוא הביט בו בכובד ראש שלא היה מתאים לו.
ג'ספר הביט בעיניו של אדוארד והנהן, חיוך קטן עופף את פניו. "הוא יודע."
אדוארד גיחך.
רוזלי היססה, והתקרבה אל פניו של אדוארד, לוחשת במהירות ובשקט עד כדי שבני המשפחה לא הצליחו להבין.
אדוארד הביט ברצפה דומם, ואז הביט בעיניה של רוזלי והנהן באיטיות ובחיוך עקום.
אדוארד לקח את המזוודה בידו והתקרב אל אסמה, נושק למצחה ומחייך אליה חיוך מרגיע.
הוא לחץ את ידו של קארלייל, הביט במשפחתו והסתלק.
בטיסה עצם אדוארד את עיניו, כך שהיה נראה כאילו הוא ישן.
הוא חש במבטי הנשים סורקות אותו, הוא שמע את מחשבותיהן, ובפעם הראשונה לא רק שמע אלא גם הקשיב.
מה הוא הולך להגיד לה, הוא לא ידע. הוא סקר את תגובתן כדי לנסות לצפות את תגובתה.
בשלב מסוים התעייף, עד שהקשיב בפעם האחרונה למחשבתה של נערה צעירה.
"הוא כל כך דומה לו. העור שלו כל כך חיוור.. הוא באמת נראה כמו אל יווני." היא הביטה בו בסקרנות.
הוא השיב לה מבט עמום עד שהסמיקה והסיטה את ראשה בחזרה לכיסא.
הוא נאנח. סביר להניח שזה מה שגם היא תעשה. חלק בו קיווה שהפעם זה יהיה אחרת.
פרק רביעי
היום
אני לכודה,
בין שמיים וארץ.
נגמר לי הכח למצוא את הפרצה,
הגיע הזמן,
רק,
לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
