שנה שלמה לא בכיתי ככה.

הפעם האחרונה שבכיתי הייתה כשהאקס שלי נפרד ממני, כן, במהלך בשנה היו הזלות דמעה בסרטים, אירועים מרגשים, מצבי רוח קיצוניים

אבל בכי כזה לא היה לי כבר שנה שלמה.

שנה שלמה לא ישבתי על הרצפה חסרת אונים מחבקת את הכרית ורק רוצה להוציא את זה.

להוציא את כל מה שמתבשל לי בבטן, דברים שנדחקו פנימיה.

הסיבה היא די טיפשית לעין בלתי מזויינת, לאדם שלא מכיר אותי מספיק טוב זה ישמע כמו סיפור של ילדה בת 12 מתבכיינת.

אבל היה שם כ"כ מעבר. היה שם הרבה יותר מהסיפור מסגרת.

אח שלי קנה אייפון, הוא ביקש שהעביר את השירים שיש לי על המחשב לאייפון שלו שהרי כעת הוא כבר לא צריך אייפוד.

חיברתי את האייפון שלו למחשב, וניסיתי להעביר את השירים למכשיר, בזמן שאני מנסה להעביר ולהבין מה קורה כאן גיסתי מסתכלת על המכשיר "אוו מי גאד, למה יש כאן תמונה של ילדה קטנה?".

פאק. המכשיר של אחי הגדול הסתכרן עם המכשיר של אחי השני.

איך זה קרה לעזאזל?

אני לא גאון מחשבים ואפילו די אהבלה בכל הנושא הזה, איך לעזאזל עשיתי את זה?

הוא בא, והתעצבן ממש,  התחיל למלמל כל מיני דברים וביקש שאסדר לו את זה.

הלכתי לחדר, התקשרתי לידיד גאון מחשבים שלי רק כדאי שיעזור לי להבין מה עשיתי.

הוא ניסה להסביר לי כל מיני דרכים אבל זה לא עבד.

המכשיר של אחי עדין לא חזר לקדמותו.

אח שלי נכנס לחדר, יש על המיטה והתחיל למלמל שטויות של איך זה קרה ושהוא לא מאמין שזה הרוס כי כל העבודה שלו נמצאת שם.

הרגשתי את האכזבה שלו ממני.

את זה שהוא ביקש משהו, וברור שאני לא אשמה ולא עשיתי את זה במכוון, אבל הרסתי משהו שהיה חשוב לו.

הוא לקח את הטלפון והם הלכו.

ישבתי על רצפת החדר ופשוט התחלתי לבכות.

לא בכיתי כי הוא אמר לי משהו מעליב, או כי הרסתי לו את הטלפון, זה הסיפור מסגרת.

בכיתי כי איכזבתי אותו, הוא האדם שתמיד היה מודל לחיקוי עבורי, אדם שתמיד הקשר בנינו לא היה מובן מאילו וכ"כ רציתי בקרבתו.

וכעת, אני מאכזבת אותו..ואותי.

נזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה הייתי חייבת לעשות כל דבר שהוא מבקש בצורה מושלמת רק כדי שהוא יגיד לי תודה ושנתחבר ושהקשר בנינו התהדק, איך כ"כ רציתי לעשות עבורו דברים טיפשיים כמו להקליד לו עבודות במחשב רק כדי שהוא יהיה מרוצה.

ולפתע. לא, הוא מאוכזב. ואני גם.

בכיתי חצי שעה, ידיד שלי וחברה שלי באו אליי, כי היינו צריכים לצאת בערב לחגיגות יומולדת של חברה, הוא דיבר עם אחי בטלפון וניסה להסביר לו מה לעשות כדי לסדר ואכן המכשיר חזר לקדמותו.

הקלה.

פתאום הכל חזר לפרופורציה, וגם עכשיו כשאני כותבת את זה, הכל נשמע טיפשי כ"כ, כמעט מטומטם.

לאט אני מתמודדת עם האכזבת שלו מעצמי, אבל כאשר מישהו אחר מאוכזב ממך זה כואב יותר, כי הוא סומך עליך, אוהב אותך ורוצה בעזרתך ואתה..במקום לעזור. מפשל. אני צריכה להתחיל להתמודד גם עם זה, למרות שזו משימה די קשה.

ולנושא אחר לגמרי.

לא בא לי לסגור שבת:) פשוט לא..

שבוע הבא אני חוזרתל שבועיים לבסיס. בהצלחה?

New soul

שכבר מרגישה שהיא מאבדת את כתיבת הקסם שלה.