לימור הייתה חיילת אפורה מהסוג שנשלח לבסיסים מרוחקים ומעבירה את הזמן ללא שום ייחוד. אפורה למראה, לבד מזוג שדיים שריתקו את רואיהם. לימור שהייתה מלאה בפחדים, פחדה גם שייתעניינו יותר מדי בשדיה ולכן הקפידה להתלבש בצורה שהסתירה אותם וללכת עם כתפיים שמוטות מעט. חוץ מזה פחדה גם מחרקים, מכרסמים אנשים רעים, רעמים ועוד רשימה ארוכה.

בעיר, מעולם לא הייתי מוצאת שפה משותפת עם לימור, אך בבסיס שבו באמת "כל קוץ במדבר פרח" נהפכה לימור לחברתי הטובה. יחד היינו מעבירות ערבים ולילות שבהן הייתי מספרת סיפורי זימה ללימור. היא שניסיונה המיני הסתכם בערב שבו איבדה את בתוליה (או "בתוליה נקטפו" כמו שאהבה לקרא לזה), שתתה בצמאה את סיפורי מה שכמובן גרם לי לספר עוד ועוד ואולי אפילו טיפה להגזים.

כמו שלא מעט בנות עושות היו מקרים בהם חיברנו את המיטות במיוחד בלילות בהן לימור פחדה (מרעמים, חשש לחדירה וכו') זה היה תמים אך ככל שיחסי עם סגן ג. קיבלו גוון של שליטה התחלתי לאהוב את ההרגשה. ולכן, גם על רקע סיפורי הזימה של לפני השינה, הייתי שולחת את ידי ומביכה את לימור בנגיעה שחזה, צביטה בפטמה ופעמים אפילו מגע מרפרף בין רגליה. היא הייתה נרתעת, משמיעה קולות של "די אוף" אבל גם היא תפשה את זה כמשחק.

כפארה פראזה כל הבדיחה "צחוק צחוק אבל חצי בפנים", צחוק צחוק אבל הכיוון הזה התעצם. כבר ישנו ביחד כמעט כל לילה, משחקי השדיים היו ארוכים יותר ויותר ואפילו גניחות בודדות נשמעו מפעם לפעם. אני נהניתי במיוחד מהרגשת חוסר הנוחות ששידרה לימור ומהעובדה שהרגשתי שאני עושה בה כשלי. היא נהנתה כנראה מתשומת הלב).

על הפעם שהבנו שזה יותר ממשחק תמים בפעם הבאה