סוד הירח הנסתר

ילנה ישבה ברכבת ושפשפה בידיה את האדים מהחלון,מביטה בגשם הסוער שהתחיל בפתאומיות בניגוד לשמיים הבהירים והתכולים שנראו לפני דקות אחדות.

"אין לי מזל היום…"מלמלה לעצמה ועצמה את עיניה...

היא נזכרה כיצד התעוררה בבית החולים בבגדים לבנים, מביטה סביבה,אינה זוכרת דבר ומוצפת בתחושת ריקנות.

היא פתחה את המזוודה הקטנה שלה והוציאה ממנו כתבה מהעיתון:

תאונת דרכים קטלנית  6.7.001

ביום חמישי במחלף איילון,התרחשה תאונת דרכים קטלנית.

משאית ומכונית התנגשו בחוזקה.

שלושה אנשים במצב קשה הועברו לבית החולים במהרה ורק איש אחד נהרג וגופתו נמצאה במכונית.

הדבר היחיד שזכרה מהתאונה היו הצעקות,הצרחות,הלהבות,הכאב שהתפשט בכל גופה,החום והקור שתקפו אותה בבת אחת,כל זה נחרט בזיכרונה וכבר ימים שלמים הייתה מתעוררת מהסיוטים בחלומותיה...

 עברו כבר שלושה חודשים מאז התאונה וילנה גילתה שאביה היה אותו איש שנהרג והיא הייתה אחת הפצועים.ראשה נחבט בחלון ורסיס של זכוכית נכנס עמוק לראשה וכתוצאה מכך איבדה את זיכרונה.ילנה נגעה בעדינות בחלק האחורי של ראשה מתחת לשערותיה הארוכות והרגישה בצלקת הארוכה והעמוקה שנשארה לה מהרסיס. לאחר מכן אף אחד לא בה לחפש אותה והיא נשארה לבדה.

הדבר הגרוע מכל שהיא גילתה שבאותו הם נסעו לחגוג את יום ההולדת השש עשרה.

"אני מבקש מכולם לרדת,זוהי התחנה האחרונה, פנימיית מאור!"צעק הכרטיסן.

ילנה הביטה בכרטיס ואכן זוהי הייתה התחנה.

"אבל למה לעזאזל הוא היה צריך להרוס לי את עור התוף" מלמלה ושמה את ידה על אוזנה בעצבנות בעודה יורדת מהרכבת מביטה מסביבה.

היא החזיקה את המזוודה בידה,שמה על גבה את התיק השחור שלה והלכה לכיוון אחד העובדים.

"סליחה?"שאלה אותו

הוא הסתובב אליה "כן?"

"אתה יודע איפה זה פנימיית מאור?"

הוא הראה לה את הדרך לשם והיא הודתה לו והלכה לדרכה.

לאחר שהגיעה ליעד היא הביטה בפנימייה ועיניה נפערו לרווחה…

היא לא ציפתה לפנימייה מפוארת שכזו.

היו שם שלושה ביניים גדולים ומפוארים ומסביב מקום רחב ויפה מלא בספסלים.

השער היה פתוח והיא נכנסה פנימה.

כל המקום היה מלא בתלמידים רבים אשר הפיצו רעש.

כאשר ילנה נכנסה כל העיניים ננעצו בה,אך זה לא הזיז לה והיא המשיכה ללכת מלאת ביטחון.

היא המשיכה לעבר הבניין בעוד כמה בנים מנסים להתחיל איתה בגסות רוח.

ילנה הייתה מודעת ליופייה המיוחד.

היה לה אף קטן,עיניים גדולות אפורות בעלות ריסים ארוכים,שפתיים בשרניות,מעט סומק על לחייה, שערה היה לבן חלק שהגיעה עד למותניה,פוני לצד וגופה היה מחוטב,נשי ושזוף.

היא אינה התאפרה ובאוזניה לא היו עגילים כשאר הבנות.

ילנה נכנסה למזכירות….

"שלום אני תלמידה חדשה פה"

"מה שמך?"שאלה המזכירה   

"ילנה"

"ושם המשפחה?"

"אין לי"

המזכירה הביטה בה במבט מוזר ולאחר שניות אחדות שנראו כמו נצח אמרה:

"אוקי,אז את תגורי בחדר מספר 154 עם עוד שתי בנות ואת מערכת השעות תמצאי על מיטתך בחדרך החדש" אמרה ונתנה לה את המפתח.

"איפה נימצא החדר?" "בבניין השני, קומה 4" השיבה

ולפני שילנה יצאה מהחדר הוסיפה "ואגב,אין מעליות" אמרה באדישות והמשיכה לעבוד בעיסוקיה.

ילנה יצאה מחדר המזכירות והתחילה ללכת לעבר הבניין.

רק לאחר שהתקרבה למדרגות תחושת בחילה עטפה אותה לאור העובדה שיש לפחות אלפי תריסר מדרגות כדי להגיע לקומה הרביעית.

באטיות התחילה ילנה לעלות במדרגות ולאחר דקות אחדות שמה את ידה על מצחה,חייכה חיוך מנצח בעודה מתנשפת בעייפות ואמרה:"יופי,נשארו רק עוד כמה מדרגות"

ולפתע הביטה למטה וראתה שהיא עברה רק מדרגות אחדות שהם אפילו לא מאית מהדרך...

ילנה התיישבה על המדרגה בייאוש "אני צריכה להיכנס לכושר" מלמלה לעצמה וטמנה את פניה בין כפות ידיה והביטה בנקודה מסוימת בקיר המכוער שממולה וצמרמורת של קור עברה בגופה...

"צריכה עזרה?"

ילנה קפאה במקומה ולאט לאט הזיזה ראשה אחורנית....

שלכם הערפדית הכותבת