נכון שגם לכם נמאס לשמוע את זה?
מצחיק להסתכל על השמיים ולתהות אם הצבע הכתום-אדום החזק שם למעלה הוא צבעי השריפה או סתם אורות משעת הדמדומים. כבר לא מוצאים את ההבדל. בשלושה ימים שכחנו איך נראים שמיים רגילים ומה ההבדל בין שקיעה לאש. הכל פתאום נראה זהה.
אני מתכננת מחר לנסות לחזור לשגרה. קשה לתאר את האווירה כאן בחיפה, אפילו רחוק מאוד מהשריפה. גם אצלי במרכז הכרמל, סלון הבית הפך לחמ"ל. אין מצב שהטלויזיה נסגרת לשניה אחת. לא מתקשרים לאנשים, כי לא נעים, ולא יוצאים לרחוב, כי עדיף להשאר בגוש המשפחתי למקרה שמשהו יקרה ותהיה התראה שצריך להתפנות (ובשם אלוהים, אנחנו גרים במרכז הכרמל, זה שנות אור מהשריפה, בנוסף לעובדה שאנחנו בניגוד לכיוון הרוח בכלל). הצליחה לשתק את העיר לגמרי, השריפה, ואין חיים יותר. מרכז הכרמל הפך לשממה מדכאת, והגרוע ביותר- עצרו את המוסיקה. חזרת המקהלה בוטלה.
החלק היותר משמח בביטול המקהלה- לפחות לי, עד כמה מרושע שזה נשמע- היה אילן, שהגיעה כל הדרך מטבעון לחזרה וגילתה שהיא בוטלה בדיוק בצפירת שבת, ולא הייתה לה ברירה אלא להתנחל אצלי לאחר טיפוס רגלי מיגע על הר הכרמל. וככה נגדעה תחושת האבל הביתית והתחיל להכנס צחוק לבית. צחוק וחיבוקים ו"תום התגעגעתי אליך!" ושטויות. אחרי שעתיים היא עזבה, ומיד טל התקשרה אלי שהיא נוחתת אצלי תוך עשרים דקות. ופתאום גם הופיע יובל, ואז הדר הצטרפה. התכנסנו בחדר שלי, כי בסלון עדיין חמ"ל, וזה התבטא באופן הכי בוטה שהיה אפשר- כשצחקנו עשו לנו "שששש!".
אני מבינה את האבל. באמת מבינה. אבל צריך גם לחיות.
מהרגע שהדר אמרה שיכול להיות מאוד שהטלויזיה מגזימה מאוד בתיאורים של המצב, פתאום עלה על דעתי שה"אסון הלאומי" הוא קצת פחות אסון מהדרך שבה ראיתי אותו. כן, כמובן, זה אסון עצום מימדים. אבל אי אפשר לחיות באבל. אי אפשר לחיות באווירה של מלחמה, שההרגשה תהיה כמו אז במלחמת לבנון השניה, לשתוק לריח הלביבות מהמטבח. מחר אני גודעת רשמית את יום האבל הפנימי הזה.
אפילו בלילה חולמים על שריפה. אחרי שהחברים הלכו, שוב חזרה האווירה המלחמתית העכורה, והבית דממה מלבד מבזקי החדשות. כן, ב12 בלילה. עם מחשבות כלליות של אריזה ושל פרידה מהבית עצמתי את העיניים והלכתי לישון. ובבוקר קמתי בידיעה שזה לא בסדר. שאני לא באמת בסיכון ושהמצב הזה הוגזם לגמרי. שמתי לי דיסק של מוזיקה הכי שטחית שיכולתי למצוא באותו רגע, של האירוויזיון מ2004, והלכתי לקרוא "גאווה ודעה קדומה". ואז קרה דבר משונה, ולא יכולתי לעצור את הרגליים שלי- אז קמתי ורקדתי. באמצע כל האבל, קמתי ורקדתי. ובכללי זה מוזר לי, כי אני לא בחורה שרוקדת. אף פעם בכלל! אבל המוזיקה העמידה אותי על הרגליים שוב, ואחרי שהתפרעתי קצת עם המוזיקה, התעוררתי קצת פנימית. חזרתי לפסנתר וניגנתי לי, וכשיצאתי מהחדר אחרי כמה זמן של נגינה פשוטה, הלכתי למטבח לקחת כוס מים וגיליתי שהטלויזיה בסלון הייתה סגורה. אולי הקשיבו לנגינה שלי. ברגע שהפסקתי, כמובן, הטלויזיה נדלקה שוב על חדשות והמצב הכללי בבית הרגיש שוב אפרורי, אבל אישית הרגשתי הרבה יותר טוב.
ב3 וחצי יצאתי למבצע בבית הספר. האמת שבפעם האחרונה שהייתי בבית הספר האידיאליסט שלי, ממש כעסתי על היוזמה האחרונה שלו, שעשתה רק רע (כל המעוניינים לדעת יכולים לשאול אותי, כי יש דברים שאפילו באינטרנט אני מפחדת להגיב עליהם), אבל למען האמת, שבימים כמו אלו, אני רק גאה בבית הספר הזה, שבשניה אחת של רעיון וצורך לעזור- ולכל אחד יש צורך לעזור בימים כאלו, התחושה הפנימית של חוסר האונים מעוררת רצון לפעול- באמת מרימים רעיון, מרימים מבצע. אז יצאתי לבית הספר למבצע איסוף דברים טעימים ומשמחים לצוותי החילוץ והכבאות ביערות.
בהתחלה הייתי עם עוד שתי בנות ורכזת השכבה, מה שהיה נראה לי הגיוני למדי. כמה היענות כבר תהיה למצבע כזה בימים שאף אחד לא רוצה לצאת מהכינוס-בתוך-עצמו שלו? וברגע אחד נגדע לי המחשבה הזו ונכנסו לחדר המורים משהו כמו 30 תלמידים, שנוספו ונוספו בלי סוף ככל שהזמן עבר. כמויות המזון נעשו גדולות במיוחד, וכשהצטרפו לשורות המזון ארגזי ענק של כמה מאות סופגניות, ידעתי שזה לא הולך להיות מבצע קטן מימדים כמו שחשבתי. כן. זה מה שליאובק ברגע אחד של יוזמה מצליח להרים. משישי בערב לשבת בצהריים התאגדנו ועשינו טוב לאנשים על הלב...לפחות אני מקווה שכך עשינו.
הדבר היותר מוזר הוא שהקונצרט שקניתי אליו כרטיסים, דידו ואניאס, לא התבטל למרות הכל. ועד כמה שאני מנסה לצאת מתחושת האבל האיומה החיפאית הזאת, יש עננה של תחושה רעה בכל מקום ובכל מעשה, וכמובן שללכת לקונצרט זה אחד הדברים הפחות מוצלחים בהתאם להרגשה שאני יכולה לעשות. מרגיש לי פשוט...לא במקום. אבל כך או כך, כרטיסים יש, ורצון לצאת מהאבל- בהחלט יש. אז בעוד חצי שעה אני אצא ו...נראה מה יהיה. ועד כמה האולם יהיה ריק...ככה הלך לעולמו החג של החגים.
אה, ומחרתיים אלך עם יובל לשבעה של אחד ההרוגים של השריפה. הבן שלו למד איתי ביסודי, ומאז לא ראיתי אותו ולא היינו בקשר. כל השנים האלו...הייתי מעדיפה לא לראות אותו שוב לעולם מאשר שזו תהיה הסיבה שתקשר בינינו שוב. אומרים שנוכחות של אנשים, לא משנה איזה אנשים, ברגעים כאלו, משמחת את המשפחות, אבל אני בספק אם הוא ירצה לראות אותי. אם הוא בכלל יזהה אותי. או אם זה יהיה אכפת לו. אבל אפילו ההנחה הכי קטנה שזה יעשה לו טוב שווה את המאמץ.
אז אולי להמשיך את החיים נורמלי לגמרי אי אפשר...כי לא משנה כמו רחוק אני אלך, כשאני אחזור ברכבת לחיפה אני אראה את ההר הירוק שלי בוער.
אבל שווה לנסות, לא? בכל זאת, החנוכה האחרון שלי כבת נוער.
כינוי:
tomcha~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
