האמת שכבר כמה פעמים שניסיתי להתחבר לבלוג לכתוב פוסט של "אומייגאד בגרות במוסיקה" ופשוט לא הלך. אולי כשרון הכתיבה המינימלי שכן היה עצור בי גם התפוגג, אבל הקטע הוא כזה- קלטתי שיש לי בצד של הבלוג "טו דו ליסט" שלא מחקתי בה כמה דברים שהיו ה-חיים שלי, בהא' הידיעה, עד עכשיו, מתחילת השנה. שהסתיימו. וזה באמת בלתי נתפס בעבורי. אני לא מצליחה אפילו לעכל שלא תהיה יותר בגרות במוסיקה, ולא יותר מוזיקאי מצטיין, ועוד פחות מחודשיים גם הרסיטל, ~הרסיטל!~, יהיה מאחורי!
5.5, אגב, יום חמישי. בשבע וחצי. בואו בהמוניכם
הבגרות במוסיקה פשוט היה יום מלא קסם. כדרכי, מסתבר שאני לא בחורה של אודיציות, אני קולטת שימי אודיציות הם ימים כיפיים רק כמה שעות אחרי שהדכאון מהאודיציה מתפוגג (ויש דכאון, והוא כבד ביותר, כי אני בחיים לא מרוצה מעצמי כנראה). אבל בחיי שבדיעבד, אין לי ~מושג~ איך הצלחתי להתעלם מהעובדה שיום ראשון, ה13.3.11, היה פשוט יום מושלם. יודעים מה? מעבר למושלם! היה משהו לא אנושי, אלוהי, ביום ראשון. כמות הדברים הטובים שקרו בו היו בלתי נתפסים.
אז אנחנו מגיעות לקוסרבטוריון גבעתיים ב12 וחצי, קצת יותר משעה לפני הבגרות של יובל, כבר אחרי חימום הכי נהדר שהיה לנו בבית של נעה ופיקניק חביב שלי ושל יובל על ספסל ופיסת דשא בין כביש לכביש בצומת פרשת דרכים בתל אביב. ואנחנו מתחילות הרצה. יובל מריצה את כל החומרים שלה, דואט איתי והולכת להתלבש, ואני מתחילה להריץ, כשאחרי שיר אחד יובל נכנסת בריצה ואומרת שהקדימו, ושהיא צריכה את דניאל כרגע. ככה הלכה לה ההרצה האחרונה שלי. אבל ניחא. יצר קצת פחד, אבל ממש בקטנה. הרגשתי מוכנה מעבר לשיא המוכנות, אולי חוץ מבoiseaux של מוצרט, כי די זנחנו אותו לאחרונה. ככה מצאנו את עצמנו אני ונעה נשענות על הדלת מחוץ לחדר, מצמידות אוזניים לקירות ומקשיבות ליובל נותנת את שואו חייה. היא הייתה פשוט מדהימה, כדרכה, אבל באותו היום זה היה פשוט מיוחד- בקול שלה היה כוח, העדינות של הגוון שלה היה חודר מתמיד, ועוד בהרצה היא עשתה לי צמרמורות, כשהסתכלתי מהצד על הפנים שלה כשהיא שרה את "שחורה אני", ובתוך העיניים שלה כבר כמעט לא ראיתי את יובל, אלא יותר ממנה, בהרבה, את זו שננטשה, שלא נטרה את כרמה. זה היה כמעט מפחיד. יובל נשאבה אל תוך השיר, הייתה בו בכל כולה. אחרי adieu, יובל פתחה את הדלת וקראה לי פנימה לדואט. אמרתי יפה יפה "היי" ונכנסתי לצידה של יובל.
אז עשינו את הדואט. האמת שמרוב שנשאבתי לתוך הבעות הפנים של פולי, הדמות שלי, והסלידה שלה מלוסי, הדמות של יובל, לא שמתי לב בכלל לבוחנים. הייתי לגמרי בתוך המריבה שלנו. רק כשיובל קללה אותי ואני אותה, ושמעתי את קול הצחוק של הבוחנת, הבנתי שאולי הולך טוב מהצפוי- כי על הדואט לא בניתי מי יודע מה. אבל למעשה, הוא היה מדוייק מתמיד, מיקמתי אותו נכון, ואני חושבת שהבעתי בסדר. יובל כמובן הביטה בי בסלידה ברורה, מאוד מאלה בעצמה- כראוי ללוסי מ"אופרה בגרוש". היא הסתכלה עלי ככה שכמעט הרגשתי את ה"מי את חושבת שאת שיש לך זכות לדבר איתי בכלל" במבט שלה.
גב אל גב, תיבת נשימה לנו. דניאל כבר מזמן סיים, גם אנחנו את התפקיד שלנו סיימנו, ונשארנו בתוך הדמויות שלנו, להוציא את העצבים ולחזור להיות תום ויובל. נשמנו לרווחה, חייכנו והסתובבנו אל הבוחנים, שחייכו אלינו גם. "עשיתן את זה לאיזו הפקה בחיפה?" הם שאלו, אני עניתי "לא", יובל ענתה "טרם" בגיחוך. הם הביעו התלהבות ממש גדולה, ודיברנו קצת על המקהלה. אחרי זה הם ביקשו משתינו לצאת החוצה. אך יובל, במטופשות שרק יובל יכולה להביע, שכחה את מדבקות הבחינה שלה בחדר הבחינה. אז היא דפקה בדלת וביקשה את המדבקות בחזרה. רק שהבוחן עצר אותה ושאל "תגידי, המקהלה שלכם, אז היא עושה הפקות עם בית האופרה לפעמים?". אז לא, ברור שלא. "אוקי, בסדר...תגידי לטלי שתתקשר אלי בבקשה".
אה כן, הזכרתי שהבוחן שלצד הבוחנת היה ישי שטקלר, מנצח מקהלת בית האופרה?
הדלת הייתה פתוחה, ואני, נעה ודניאל עמדנו בחוץ בלסת שמוטה.
או. מיי. פאקינג. גאד!!!!!
כן כן, אני משתדלת להנמיך ציפיות (למרות שבאותה בשנייה רציתי בעיקר...לצרוח מאושר, כן), אבל זה יכול להיות אך ורק טוב. אך ורק טוב!
נכנסתי כמה דקות אחר כך. האמת, אפילו לא לחוצה. רק בתחילת השיר הראשון (intorno, שכמובן התחיל צולע כפי שידעתי שיקרה) קלטתי שאני לא ממש מצליחה לשלוט בקול שלי, וזה היה קצת מבהיל. ניסיתי להסדיר, לכוון, כמות אוויר, הכל! אבל פשוט הייתי לא מדוייקת ברמה שגרמה לי לחלחלה. וזה הכי לא אני, וזה מה שהכאיב לי. ממתי אני לא מדוייקת? לא הייתי כועסת על בעיות קבועות, אבל לפחות בבגרות, כל כך רציתי לייצג את מה שאני בדרך כלל כזמרת- ולהיות לא מדוייקת, זה כל כך לא אני.
את oiseaux גמרתי באפיסת כוחות, כמו תמיד. לא הייתי בכושר לשיר הזה אחרי ההזנחה הארוכה, מסתבר. אבל לפחות ההבעה הייתה מפוצצת, והקוליות הייתה בסדר. גם הייתי הרבה יותר מדוייקת.
ואז der nussbaum. התחיל נורא יפה. קוליות פיקס, הבעה פיקס, עמידה פיקס. בית ראשון, בית שני...עד שבסוף הבית השני הבנתי שהמילים ששרתי לא היו הבית השני, אלא השלישי בכלל. שניה אחת של מחשבה והצלחתי להתאפס על עצמי, במחשבה מאורגנת וריאלית, פשוט שרתי את הבית השלישי שוב כאילו לא עשיתי אותו מעולם (וראיתי על הפרצופים של שני הבוחנים איך הם לאט לאט מבינים שזה נשמע להם קצת מוכר, היה לי עצוב).
ואז 'קומי צאי'. ומה יכול להיות רע בקומי צאי? זה השיר הכי שולט באנושות בערך. הוא היה מפוצץ, הוא היה אדיר, הוא היה מביע, הוא היה העבודת גמר שלי. הם גם שאלו אותי עליו, ומהתחלה קצת צולעת שדניאל צחק עליה אחר כך די הרבה (כי חירטשתי. מגה חירטשתי. השאלה לא הייתה לי ברורה בעליל, ובמקום להיות הגיונית ולבקש ניסוח נורמלי, פשוט פניתי לכיוון המחשבה ההפוך מההגיון וזרמתי עם כל מה שיצא לי מהפה. שזה בעיקר זבל. אז מזל טוב, גיליתי את הטכניקה לאמירת כלום בשלוש דקות של דיבור שותף! אני פוליטיקאית נהדרת D: ). אבל זה התגלגל מעולה.
סיימתי את העבודה, אמרו לי שהיה פשוט כיף להקשיב לי (חאמודים 3> ) ובאתי לצאת. ואז המורה לקול אמרה שיש לי קול נהדר בשירה, אבל שאני מדברת איום ונורא. והיא צודקת, זה החלק העצוב בעניין. היא חיקתה אותי ונשמעתי כמו אסון. כמו איזה מוסכניק מעשן כבד. הייתי צרודה מהחיים, כי אני פשוט לא יודעת להשתמש בקול שלי, ועל זה אני אצטרך לעבוד. אבל...וול...לא ככה רציתי לגמור את בחינת הבגרות שלי.
אז אני יוצאת כולי בדילוגים ובחיוך. "איך היה?!"-"קקי. =___= "
נעה טוענת שנשמעתי בשירה כאילו אני נהנית להופיע. מי יודע XD
בנוסף, בדרכי החוצה הם גם אמרו לי "תקראי לנעה שנגיד לה כמה דברים"- והם קראו לה כדי לשבח אותנו, שזה אף פעם לא קורה בבחינות בגרות וזה פסיכי לחלוטין. גם לא היינו טובות באופן יוצא דופן. טוב, אני לפחות. אולי זו הייתה הגזמה. אולי זו רק האווירה של היום המושלם הזה. כולם היו ביום טוב.
אניוואי, הייתי בבאסה על סף הדיכאון, עד כדי ביטול התוכניות שהיו לי במרכז ופשוטנ נסעתי הביתה. יובל קצת שלפה אותי מהבאסה וגם דניאל ונעה עודדו, ונסענו ברכבת חזרה לחיפה, שם שוב נפלה עלי הבאסה. אז יובל לקחה אותי לגלידה על הים עם האנשים שלה, ואז אמא התקשרה ולקחה אותי לשופינג! ידעתי שזה רעיון רע במיוחד, ובכל זאת שמתי זין ובמקום ללכת ללמוד למבחן בצרפתית דילגתי לי לקניון. שם, בקניון, התקשרה אלי מור ממכינת בינה, וסיפרתי לה על הדילמה המקהלתית- כי אני לא מסוגלת לעזוב הופעות כאלו, פשוט לא יכולה. המשכנו את השופינג אני ואמא, ושופינג מטבעו יש בן מן המעודד, ובמונית הביתה (כי קלטתי שממש מאוחר, אבל ממש) מור שלחה לי SMS שיש לי אישור מיוחד לכרמן באוקטובר שזה מושלם ביותר!! הייתי בהיי מטורף. התקשרתי לטלי (היא לא הייתה בהיי כמוני, יותר לכיוון של "למה לא ביקשת גם את ההפקה של 'לה בוהם'? "), ודיברתי עם כל העולם ואישתו. טלפונים לכולם, ואז מקלחת, ואז פתאום, לפני שהבחנתי בכך- 10 בלילה. מבחן בצרפתית. שיט גדול.
טלפון מבוהל לורה רכזת השכבה. "ורה! הייתה לי בגרות במוסיקה ולא חשבתי שאני אחזור כל כך מאוחר!! מה אני אעשה?!"-"אל תעשי את המבחן. אישרתי לך."~ניתוק~
...
כאילו...כמה מזל יכול להיות ביום אחד? זה כבר לא מסתדר לי בראש!
אז הייתי בהייפרים שלושה ימים D:
כן חברים, הפוסט הזה הוא הרבה יותר בשבילי מאשר בשבילכם, אני בעיקר רוצה לזכור את זה לנצח, ולמקרה שאשכח, פירטתי כל תחושה בפרטי פרטים.
ועכשיו...אני אסמן קו על "בגרות במוסיקה" ועל "מוסיקאי מצטיין".
כל כך מעט נשאר לעשות.
כל כך הרבה עומס למרות זאת.
איזה עולם מוזר.
אבל מקהלה יש וזמן לפרט אין כי אוטובוס יש והר לטפס עליו יש.
משמע אני ממהרת משמע אני הולכת.
~
כינוי:
tomcha~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
