מכל הדברים הלא צפויים שיכולים לקרות לבנאדם, זה באמת לא היה בתכנון.
סיכוי של אחד למיליון, אשכרה אחד למיליון! הכי מינימלי שאפשר לדמיין.
אז לא דמיינתי! פשוט לא דמיינתי!
כל כך האמנתי בזה שזו לא אופציה שסבתא שלי היתה בטוחה שהודיעו לי שלא התקבלתי.
המורה שלי לפיתוח קול הכינה אותי ואת יובל כל כך טוב נפשית לזה שלא נתקבל
שהיא לא חשבה אפילו לחלקיק השניה להכין אותנו שאולי כן נתקבל.
וזה נחת עלי בבום.
כבר השלמתי עם מכינה קדם צבאית לחלוטין
יכולתי לדמיין את החיים שלי שם
ועכשיו מה? כאילו בלאנק, מסך לבן, אין עתיד.
לא יכולה לדמיין כלום, כלום של ממש.
כבר לא מכינה, כי הבנתי שזו תהיה טעות מקצועית, וגם לא מוזיקאי, כי אני פשוט מפחדת, וגם לא סתם צבא ג'ובניקי רגיל- יואו, כמה רציתי שירות צבאי סתמי ורגיל- אני לא רואה כלום, הדמיון שלי התפגר, שבק חיים. מת לגמרי.
ואני לא מאלו שמאבדות את הדמיון. זה קרה לי רק פעמיים בכל חיי! אבל הדמיון שלי לא הצליח לדמיין את האקדמיה למוסיקה בגיל 18. זה כל כך רחוק ממני, כל כך...אני בסך הכל ילדונת, ומה עם המנטליות? אני בכלל בשלה לזה? כל כך לא.
כולם אומרים שבדילמה הזאת יש רק צדדים מנצחים, שזה, מממ, "צרות של עשירים"?
יש פה רק צדדים מפסידים.
מה טוב בלוותר על האני שלך לטובת אני אחר שלך? למה בנאדם בישראל שרק רצה לתרום לחברה נאלץ להקרע בין הרצון שלו להעניק לבין הרצון שלו לקדם את האינטרסים העצמיים שלו? למה מגיע לי לבכות כל כך הרבה עד שהעיניים שלי פשוט חמות וכבדות?
אין לי כוח לזה.
כמובן שההארוקון נהרס לי כמעט טוטאלית. האמת? הרבה פחות רע משציפיתי. כל הבוקר היה בכי ודילמה, אבל דווקא האנשים המרוחקים שכל כך התגעגעתי אליהם, סלע ואוהד וכל האוטקואים הוותיקים של הפורום, עשו לי באמת טוב על הלב. ולמרות שהם לא הבינו את כל הדילמה במלואה- אף אחד לא מבין- הרגשתי שהם באמת איתי, מנסים לעודד אותי, והחיבוקים החמים האלו, כמה שהם היו חשובים באותם רגעים. אם הייתי משכנעת את טל לוותר על הכנס אז בתחנת הרכבת ליד הים, והייתי אחרי כמה שעות חוזרת הביתה להמשיך לבכות, הייתי מתחרפנת. תודה לאל שיש לי אותם. הם נפלאים פשוט.
אז שלחתי למוזיקאי מצטיין כן, וממחר והלאה זה מבצע השרדות, ו'יהיה מה שיהיה, אני אגשים את חלומי'.
כינוי:
tomcha~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
