המצב הזה של ה20 יום לגיוס הוא היום, או אתמול, ככל הנראה אתמול כי הספירה שלי לא הייתה נכונה. הייתי נורא הורמונאלית (מחזור יימח שמו), ואני מקווה שזו הסיבה לכל מאה ואחד רגעי הנוסטלגיה והבכי שלי. פתאום מסביב היו כל כך הרבה דברים קטנים שהיו בעבר והשתנו... אנשים גדלו, החליפו פאזות בחיים שלהם, נעלמו והופיע שוב בשנית...זה היה כל כך מוזר.
בוקר של כנס אנימה. ברור מאליו שכבר שנים אני לא מתרגשת ברמת הפרפרים בבטן והקיא (וכן, גם זה היה), אבל משהו בי קצת התעורר, לפחות פיזית, כי לא הייתה לי מנוחה בלילה. בסוף התהפכתי לצד השני של המיטה- וזה ממש צעד של מיואשים. ועד שסוף סוף נרדמתי היו לי חלומות מוזרים על פולין ורן ולהקת הרוק שלו (בליל מוזר של החיים שלי, ג'יש XD ). תוך כמה רגעים כבר היה בוקר, ואני, הפוכה מהלילה, מתארגנת לי ליציאה לכנס, שכבר הפכה לפעולה מורכבת כשלעצמה-
בגד 1- נורמלי מדי
בגד 2- פקאצי מדי
בגד 3- רואים לי בזה את כל החזייה, לא OO"
בגד 4- מהההה לעזאזללללל אוטקואים לובשים מה?!%^$#@ X_____X
מסתבר שלבוש אוטקואי זו מיומנות שנשכחת עם השנים Oם
בסופו של דבר יצאתי מהבית נורמלית פלוס מינוס, קצת מתוסכלת באופן כללי, אבל יצאתי וזה החלק החשוב, העיקר שאני בחוץ D: כשהגעתי לתחנת האוטבוס אני הסתכלתי על טל והיא הסתכלה עליי, והמחשבה הראשונה שעמדה לי בראש הייתה "היא יפהפיה!" והשנייה הייתה "אנחנו נזראות כמו זוג פקאצות בהתהוות".
וכאן הייתה נקודת משבר ראשונה. פתאום נזכרתי ברגעי כיתה ט' העליזים שכשבחורות עם אודם אדום על השפתיים בג'ינס קצר וטי שירט עם מחשוף נדיב נראו בתחומי הכנס, אני אני ולא אחרת הייתי אחת מאלו שאמרו בלי לחשוב "איכ, מה פקאצה עושה בכנס שלנו?" ומעקמת את האף. מי היה מאמין? 3-4 שנים קדימה ואני אחת מהפקאצות האלו.
עכשיו, שלא תראו לא נכון. אני מאוד מרוצה מהאופן שבו אני מתלבשת, ואני לא חושבת שכל מי שמתאפרת באופן מסויים או מתלבשת באופן מסויים עונה על סטיגמה מסויימת. אני הוכחה! ויש מיליון הוכחות! אבל על אנשי כנס זה לא עובד, וגם עליי מסתבר שלא כל כך. לרגע אחד הייתי אותה ילדה בת 15 שתוהה מה אנשים כמו זאתי עם האודם עושים בכנס.
שמחות ומאושרות לנו, ירדנו אני וטל מהרכבת והלכנו לחפש את האוטובוס לראשון, סמוכות ובטוחות שאנחנו יודעות איזו תחנה תוביל אותנו בדיוק לשם! D:
אז זהו, שממש ממש לא XD
באיזו תחנה בתל אביב לא היינו? איזה אנשים לא שאלנו? אני כבר הייתה על סף לרוץ לאמצע ארלוזרוב ולחכות שמשהו, רצוי כלי רכב גדול, ידרוס אותי, כשטל התחילה לשיר בקולי קולות "איזה יום שמח לי היום (איזה יום!) " ואז נכנסנו חזרה לתל אביב סבידור מרכז וגילינו למרבה התסכול (או האושר או משהו) את התחנה של קו 83 מחייכת אלינו ומנופפות אלינו לשלום בחביבות (חביבות?!!^%$# חביבות my ass! התחנה הזאת פשוט עמדה שם וצחקה עלינו בפה מלא שיני זהב!).
אז נניח, כבר היינו על האוטובוס. הנהג אמר להזכיר לו ששאלנו איפה לרדת בעוד בערך שעה, אז הפעלתי סטופר. טל כיבתה לי את הסטופר כשהגענו לשעה ו-23 דקות בטענה שנעשיתי כפייתית XD (מה שאכן היה נכון, כל כך הרבה דקות עברו מאז שעלינו לאוטובוס, וכלום! כלום כלום כלום בתחת! ;; ). עם איש נחמד ואוטאקו ישבנו במושבים האחוריים של האוטובוס ודיברנו. הוא, האוטקו הממוצע, ואנחנו, שתי פקאצות בהתהוות, נוסעים באוטובוס. נשמע כמו התחלה של בדיחה הייתי אומרת. טל איכשהו הצליחה לשכנע אותו בעומק הנפשי שלה (אני מניחה שזה היה זה שהא קוראת את 'לוליטה' להנאתה). אני, לעומת זאת, חובבת טלנובלות ישראליות מושבעות, סדרות ריאליטי בMTV וקוראת "הארי פוטר וגביע האש" במקרה הטוב ו"וינטר בלו ילדת פיות" במקרה הרע...וואו...אני באמת נשמעת נוראית XD רק דיונים על ספרות עולם, אנריק איבסן ואנטיגונה כדמות וכמחזה הצליחו להושיע אותי מהבורות. לדבר על אנימה כבר לא ממש יכולנו הרי XD
ואז...טל הדביקה אותי במחזור =____=
וכמובן שביום שכולו נוסטלגיה אחת גדולה ופרידה מעולם ומלואו זה ~כל כך~ רעיון רע XD דמעתי כל כך, כל כךךךך הרבה! והבנים (כן, כולם היו בנים באופן מפתיע) ממש גרמו לי לרצות לבכות כל הזמן! מה היה כל האהבה הכללית באוויר כל היום? כולם אהבו אותי פתאום! וזה עשה לי לבכות נורא! XD הורמונים, תקוללו
אז היו טאו טאו, מיכאל ולירן. זה היה רגע השיא. את טאו טאו עוד פגשתי בכנס הקודם, אבל מיכאל באמת היה חלק מהאנשים שהכי מזוהים עם העבר הישראטאקואי שלי, הוא ולירן. ובאמת שנראה לי שפעם אחרונה שראיתי אותו זה היה במפגש צפונים בטיילת לואי...בכיתה...י' אולי. אולי אפילו פחות. פתאום הוא היה בצבא, וגם אני כמעט בצבא, חצי רגל בפנים כבר. אני זו שהכי אומרת כל הזמן לכולם שהצבא הוא לא סוף החיים, ושהכל נמשך כרגיל לגמרי אחרי הגיוס, אבל זה קצת, טיפטיפה ורק במקרים מאוד ספציפיים, שקר. שקר קטן, שקר לבן, אבל עדיין שקר. אתה מתגייס ואתה משתנה. פתאום אתה מדבר בסלנג צבאי ורואים אותך רק האנשים של הבית (וגם הם בקושי), כי מה הסיכוי שתצא לכנס? וגם יש את תדמית ה"הוא במדים", שמשנה את כל הפרספקטיבה לחלוטין, וזה נכון! מה, אוטאקו חייל? אוטקו אחראי? אוטקו לומד באקדמיה למוסיקה ועושה תואר? לא מסתדר בכלל! ואיכשהו מצאתי את עצמי אומרת המון פעמים "יש לי 19 ימים (לחיות)!" או "זו הפעם האחרונה שתראו אותי (לפני ה?)". יש בזה מן חומה כזאת, ביום הגיוס. אתה לא כל כך אתה שם יותר.
וכולם נורא אהבו אחד את השני וזה...קסום. כולם ילדים בכנס ובכל זאת יש ביקורתיות. אני לא מבינה אנשים של כנסים. רגע אחד הם אוהבים את כולם ורגע אחד הם מנדים אנשים? איך זה עובד? וזו לא דו פרצופיות?
אבל נהניתי בטירוף, למען האמת. מה שאני לא אגיד ממש נהניתי. אני אוהבת את האנשים שלי, וכל המפגשים הדרמטיים האלו עם אנשים מהעבר אמנם גרמו לי לבכות אבל גם נורא גרמו לי לשמוח! כולם שם אנשי עבר שלי, אבל הם, בתקווה, גם אנשי הווה, והם נהדרים אחד אחד! הלוואי והקשר איכשהו בדרך פלא ישמר, עם כולם. אני אוהבת את החברים שלי.
(לא, לכל התוהים למיניהם, אין לי שמץ של מושג מה עבר עלי בפוסט הזה)
כינוי:
tomcha~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
