עמדתי מול הארון והתלבטתי לבערך...שלוש שניות. מהרגע שהבנתי שזו השנה השלוש-עשרה, הכל היה ברור בהרבה. לבשתי גופייה שחורה ומכנס קצר, כי זה לא בתלבושת בצפר. עוקפת את התקנון ונהנית מכל רגע! P: אז זהו, תלמידת בצפר אני כבר לא. אהבתי ללמוד, אהבתי את המסגרת ויותר מהכל אהבתי את השגרה החברית הזאת. במקרה גם יצא שנפלתי על בצפר מעריך, מעשיר, שבאמת אכפת לו (לפחות רוב הזמן), אז אין מה לומר- התגעגעתי! אוקיי, למעשה, באופן מוזר, קרה המקרה ולא חסר לי בכלל. אני חושבת שעוד אז בשמיניאדה עיכלתי שאני שמיניסטית כבר לא, ואת מסגרת בית הספר שלי אני כבר סיימתי, ולכן האחד בספטמבר התקרב והתקרב ואני הייתי שלמה עם זה שאני בבית ישנה עד מאוחר כאילו כלום. ואז המורה שלי לפסנתר שאלה אותי איך אני מרגישה עם זה, סיפרה לי שהבת שלה בזמנו נורא בכתה ושהיה לה נורא קשה...אז חשבתי, ואמרתי לעצמי, "היי, אולי אני באמת אלך לבצפר!"
וככה קרה המקרה וב1 בספטמבר בשעה 06:55 השעון המעורר שלי צלצל ופקחתי את העיניים לעוד יום לימודים! אחחח, השמיים הבהירים, הציפורים המצייצות, אבא שותה קפה במטבח עם הראש בתוך עיתון "הארץ" (כי הוא לא הספיק לשים עדשות), דגני בוקר, אייליינר ולאוטו. ממש יום ככל הימים! נוסעים לכרמל צרפתי ורוני ידידיה משמיע את "כל עוד" של יוני רכטר ועלי מוהר, שאני שומעת כל 1 בספטמבר מאז כיתה ז' (מאז שהפסקתי ללכת לבצפר ברגל, פדלאה שכמותי). ואז עלו הדמעות. קשה לסיים מסגרת כזאת, שגם אם מרגיש בה חרא לפעמים, היא מחבקת אותך, עוטפת אותך בנייר פצפצים. חברים צעירים, כמה שלא תתלוננו, תקטרו, תסבלו- בצפר זה כיף. עכשיו לכו ותפיקו את המיטב מזה שהחברים שלכם סביבכם כל הזמן ורוב האנשים שמסביב רוצים בטובתכם. התנחלתי אצל טל בשמונה בבוקר, מחכים לשמונה וחצי, ששיר יובל ואניטה יבואו לכניסה העליונה לבצפר, שם נתקבץ, נתחבק ונכנס בשער כמו תלמידים טובים. רק שאניטה סימסה לי כמה דקות מאוחר יותר שזה מוזר מדי בשבילה לבוא לבצפר ב1 בספטמבר, ושהיא לא תגיע. כך נותרנו, ובשמונה וחצי הגענו לבית הספר, אמרנו בוקר טוב למאבטח יפה יפה, והוא לא שאל אותנו כלום- פתח את השער ונכנסנו בכיף. הכל אותו דבר במדויק. חיבקנו מורים שעוד זכרו אותנו, וראינו את מופע דבורקין, שמענו את המנכ"ל של בצפר נואם, ונואם, ונואם, ונואם, ושיחקנו בפלאפון בזמן שהוא נואם, ונואם, ונואם, ו45 דקות עוברות והוא עדיין נואם, ונואם...ומדינה סוציאליסטית, ושנות שירות, ומנהיגות, ומצויינות, ונואם, ונואם...באמת כלום לא השתנה!
ישבנו בלוקיי, נכנסו לספרייה, הלכנו לשירותים בלוקיי, כולם הלכו לכיתות ואנחנו...לנו לא הייתה כיתה. בשלב הזה זה היה טיפה מוזר. קצת כאילו רק לנו יש שיעור חופשי, אבל אחד ארוך, ניצחי...? יצאנו מהכניסה העליונה וקנינו במאפייה ליד בצפר רוגעלך, ו30א' הביתה. יום לימודים טיפוסי, כמעט.
כינוי:
tomcha~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
