כשהלב רוצה ולא אומר מילה
כשהוא מפתלל וצוחק ופולט קללה
כשאנחות מצוקה- אנחות הקלה,
כשאני מחייכת או בוכה למשמע קולה
יש שינוי.
כשאני לא מוצאת מנוח בחושך
כשאפילו שירה לא נותנת לי אושר
כשהמזון היחידי של ליבי הוא דמעות-
והיא בכלל שונאת לבכות-
יש שינוי.
כשמקלחת של מים קרים משתקת
אך גם מרווה,
כשאין חלום ממש אבל אבל יש טיפת תקווה,
אני רואה, אולי חולמת
שאיתך אני כאן בזכרוני נשארת.
הקשב המפקדת.
5.10.11
סוף טירונות
עוד לא מצאתי את המקום שלי בצבא. כשאני מסתכלת במראה אני לא רואה חיילת, אלא את תום לובשת מדים. וזה תסביך, כי כשאני רואה את יובל לובשת מדים אני רואה יובל-חיילת, וכשאני רואה את מאשה לובשת מדים אני רואה מאשה-חיילת, אבל אני נשארתי אותה תום בתחפושת של חייל. לא התבגרתי אפילו בקצת. לא השתניתי. וכן, הייתי נשארת לעולמי עד באיך שהזכרון שלי הנציח את הטירונות, שהייתה אמנם לפעמים לא קלה אבל הייתה גם מדהימה בדרכה שלה, אבל החיים דורשים להמשיך הלאה, וה"להמשיך הלאה" הזה לא תמיד הכי נוח. אני יודעת, אני יודעת, אין ברירה. דרכם של החיים. זה לא הופך את המצב לפשוט יותר לעיכול.
אמא'לה, אני גדלה.
ופעם הייתי מאושרת וקלילה הרבה יותר.
כינוי:
tomcha~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
