The Writers Workshop

ודרכינו נפרדו לקראת סוף יב', אלוהים יודע למה. איכזבת אותי בגדול, אני מניחה שאת מתארת לעצמך בדיוק

באיזו נקודה, אבל הדבר הכי מטופש שאי פעם עשינו (או יותר נכון- לא עשינו) הוא שלא דיברנו על כל העניין.

הסתפקתי בלריב עם אנשים אחרים שהיו קשורים באופן כזה או אחר לפרשה, אבל לדבר על זה איתך, ב4 עיניים,

אף פעם לא טרחתי. מעולם לא סיפרתי לך, אבל בערב מסיבת הסיום עדנה המורה שהכירה אותנו שנים תפסה

אותי לשיחה קצרצרה לפני המופע. בין כל ה"איזו יפה את" הדביקים שאפיינו את כל הערב הזה (אחרי הכל, קורה

רק פעם בחיים, תנו לבחורות להרגיש טוב עם עצמן) היא שאלה אותי לגבינו, אם אנחנו עדיין חברות טובות כמו פעם

או שדעכנו. אמרתי לה, בשיא הדרמטיות, "תניחי לזה, זה פשוט... נגמר". היא מצידה אמרה לי שאסור לי לתת

לזה להימשך ככה. שפשוט אסור לנו 'להיפרד' כי חברות כמו שלנו לא מוצאים בכל יום, ואנחנו 'חברות לכל החיים'.

כל מה שרציתי להגיד לה הוא שהיא משכנעת את האדם הלא נכון, אבל בסופו של דבר רק מילמלתי "את צודקת"

בחיוך מבוייש וברחתי ממנה כל עוד נפשי בי ולשוני במקומה. זה היה השיא של תקופת ה"הכל בסדר" שלנו.

במשך כל התקופה הזו ניהלנו 'מלחמה קרה' וחשבנו שאף אחד חוץ מאיתנו לא מרגיש, אבל הו, איך שהם הרגישו.

הכל לכאורה היה בסדר בינינו. דיברנו כשהיה צריך, יכלנו לשבת יחד באותה קבוצת אנשים ולצחוק מאותן הבדיחות,

אבל מתחת לפני השטח הכל היה רקוב לגמרי. בסיום הלימודים התקופה הזו תמה. לא היינו צריכות 'לסבול אחת

את השניה' עוד, משום שזה היה ברור מראש שההצגה ההיא הייתה פשוט בכדי למנוע אנשים שידחפו את אפיהם

וישאלו יותר מדי שאלות. אז הגיעה תקופת ה"היא-זבל-ואני-לא-צריכה-זבל-בחיים-שלי". אני חושבת שההסבר ברור למדי,

אבל סהר תמיד קורא לי חופרת אז אני לא אאכזב: לכל אחד שטרח לשאול על העניין סיפרתי כמה פגעת בי וכמה

השתנית ואיך שאני לא צריכה אנשים שמתנהגים בצורה הזו בחיים שלי. כשאני חושבת על זה, אני לא בטוחה

שהתקופה הזו נעלמה לחלוטין, אבל היא בהחלט התמזגה עם מושג ישן ובנאלי- געגועים. איכזבת הרבה, אני

לא אכחיש. לא בגלל שהתחברת עם אחרות או בגלל שכעסת, אלא בגלל דברים שלא ציפיתי שתעשי, בראש ובראשונה

בתור בן-אדם. אבל לכל כעס ואכזבה יש תאריך תפוגה, ואני חייבת להודות שהתאריך הפעם היה יום ההולדת שלך.

הייתי חייבת להתקשר, לא כי "זה לא יפה", אלא כי הרגשתי כך. לא חשוב כמה אני אנסה, היוות חלק גדול מהחיים שלי,

'החברה הכי טובה' הזו שכל אחד רוצה, ולא, פשוט לקרוע אותך ממני לא יעזור. צריך גם תפירה הגונה אח"כ.

התפירה הגיעה בדמות שיחת הטלפון הקצרה אבל הכל כך עמוסה הזו. תתפלאי, אבל כששאלתי אותך מה שלומך

ואיך בצבא באמת היה אכפת לי, ולא היה שם שום נימוס. וכן, גם כשאיחלתי לך מזל טוב ואמרתי לך שאני מתגעגעת

(או לפחות אמרתי את זה לעצמי, בלב) התכוונתי לזה. אנשים חכמים ממני אמרו לא פעם שאחרי מספיק זמן הכל עובר..

אז אולי, אם לא ניעלם אחת לשניה בזמן הקרוב, בעתיד נוכל להתחיל ככה, את יודעת, מהתחלה.

קארין, החברה-הכי-טובה-לשעבר.