אני מזל מאזניים, אני שוחרת צדק, כשמישהו משקר ואני יודעת שהוא משקר, זה יכול לשגע אותי. אם אני יוצאת בהצהרה, אני אעשה הכל כדי להוכיח לבן אדם שאני צודקת. תמיד אני מרגישה חייבת לעשות סדר בעולם העקום שלנו וליישר אותו בדרך צודקת. תמיד אמא שלי אמרה לי, שאנשים לא אוהבים לשמוע את האמת בפנים, מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח, ושאני לא יכולה לבד ללמד את כולם לא לשקר. היא צודקת. אבל זאת תכונה שהיא חלק ממני.
יצא לי כמה פעמים בחיים, שפגעתי באנשים. אם זה בגלל שלפעמים אני אומרת מה שבא לי ולא חושבת יותר מידיי. אם זה כי "לקחתי" את ההוא להיא. אם זה כי נלחמתי על הדרך שלי.
בכל הפעמים שפגעתי, פגעו בי בחזרה, התנקמו, ועד היום לא סלחו, למרות שיכול להיות שכבר שכחו למה אנחנו לא מדברים..
אבל כשבי פוגעים, אני לא מחפשת נקמה. אף פעם. אפילו מנסה איפשהו לסלוח ולהבין, גם אם מהצד נראה שאני נותנת לאחרים לדרוך עליי.
אני לא אוהבת לריב, אני לא אוהבת ללכת ברחוב בהרגשה שאולי אני אראה אותם, את כל אלה שאני לא מדברת איתם בגלל דברים כאלה ואחרים, ואז מה? בכל הפעמים שזה קרה לי, הרמתי את הראש. ואפילו קצת חייכתי. ויש כאלה שאמרתי להם גם שלום, ושאלתי אותם מה הם עושים בחיים.
אולי מהצד זה נראה שאני יותר מידי סלחנית, ושאפשר לפגוע בי, כי זה יעבור לי מתישהו, ואחזור להיות סחבקית עם כולם.
ברור שיש דברים שעליהם לא אצליח לסלוח, אבל זה מקרה אחד יחיד ומיוחד. שכנראה אתם יודעים מה הוא. או שלא.
ואנשים פגעו בי, מאוד. ולפעמים נכנסתי למשברים של חוסר בטחון עצמי, ולפעמים פחדתי ללכת לבית הספר, ופחדתי ללכת ברחוב, לא רציתי לראות אותם, לא רציתי להתמודד עם המבטים שלהם. אחרי שיחות ביני לביני, הבנתי, שכשאני צודקת, אין שום סיבה שאתקפל, הם אלו שלא בסדר, הם אלו שפגעו בי, ומאז אני תמיד מרימה את הראש.
ואחרי כמה שנים, אני שואלת את עצמי, האם אני יכולה לסלוח? האם אני רוצה לסלוח? לשכוח? אני יכולה בכלל? כי לי לא סלחו, והחזירו, והתנקמו. אז מה? להתנקם? בשביל מה? למה זה טוב?
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
