בסופו של יום, אני הולכת לישון לבד.
ולא, אני לא מחפשת רחמים.
נראה לי שכדאי שאני אהיה לבד כרגע, עם עצמי. לא ממש מפריע לי. סמכתי יותר מידיי, האמנתי יותר מידיי, ואולי אלו בכלל שטיפות מוח שעברתי מהפסיכופת שאיפשהו חילחלו להם שם לתת מודע.
אני רוצה קצת שקט, אני לא רוצה שאף אחד "יתחיל" איתי, לא רוצה לשמוע ש"ההוא" רוצה אותי, ולא רוצה לשבת על בירה עם אף אחד.
אני רוצה להיות לבד. הכי טוב ככה. יותר מקום במיטה.
כשאני חושבת על איך שהייתי לפני חצי שנה, הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל להשיג מישהו.
ועכשיו אני לא מסוגלת לראות את עצמי נכנסת עם מישהו למיטה, ככה בלהט כזה, שוכחת מהכל, רוצה רק מגע, ורק אחרי זה חושבת על מה שעשיתי.
מכל זה נשארו לי מלא חורים בלב, ריקנות עצומה. וכמה גברים שחושבים שאני קלה להשגה. אז מה, שוב להכיר, להתנשק, להתפשט, לעשות סקס, לחזור הביתה, לחכות לטלפון שלא מגיע. ולא להתקשר, כי..האגו שלי לא נותן לי? אני לא יכולה, לא מסוגלת.
לא אכפת לי, המגע הזה, אני לא צריכה אותו, לא עשיתי סקס מלא זמן, וכשאני אומרת מלא זמן, אז זה מלא זמן. בסביבות הכמה חודשים. ולא מפריע לי.
אני לא חרמנית, ואני לא מאוהבת, אני נהנת מדברים שאני עושה ביומיום, כמו להתראות עם חברים, לקנות דברים לי ולבית, לעבוד, לעשות סידורים, לראות את המשכורת בסוף החודש. החיבוק הזה לא חסר לי. אולי קצת. אבל לא כמו פעם.
אולי התאכזבתי יותר מידיי מגברים. ובניתי לי חומות, ועד שאף אחד לא יוכיח לי שכדאי להסיר אותן, אני אשאר ככה.
מצד אחד, בא לי להתעורר מחובקת, ומצד שני, זה לא ממש מפריע לי. ומוזר לי שלא מפריע לי.
בסופו של יום, השמיכה מחבקת אותי, העבודה רצה לי במחשבות, וכל הדברים הקטנים ממלאים אותי.
אולי הפכתי למכונה חסרת רגש?
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
