גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

פתאום שמתי לב, שמלא אנשים בשנה האחרונה נכנסו לחיים שלי, וגם כמה יצאו. חלק בגלל שלא רציתי אותם, חלק לא רצו אותי, ועם חלק זה פשוט לאט לאט נעלם. בגלל שיש לי את נדב, אני צריכה לחלק את הזמן שלי, בין 8 שעות משמרת ביום, לאמא, לנדב ולחבר'ה שלי. פעם המשימה הזאת לא היתה כל כך קשה..והיום היא כן. מה השתנה? אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת, זה שהחברים טובים נשארו לי, למרות שיש לי כרגע בן זוג, הם מבינים שלפעמים אני מוותרת עליהם בשביל קצת זמן איכות איתו. כי לשנינו לא קל. הוא עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, גם לו יש חברים, משפחה, וזמן שהוא רוצה לעצמו. גם להיות יותר מדי אחד בתוך השני זה גרוע. אז אנחנו מחלקים. מתחלקים.

בדצמבר אנחנו מתכננים לטוס, כל אחד לכיוון אחר של הגלובוס - הוא לדרום אמריקה, ואני למזרח אפילו אוסטרליה וניוזילנד, ואיפשהו חשבתי לוותר. לעזוב, שיכאב לי עכשיו מאשר אחר כך. אבל יש עוד צד, הצד הזה שאומר "לחיות את הרגע", עד שנעלה על המטוס. כיף לי איתו, כל דקה, איך שהוא מסתכל עליי, ואיך שהוא אומר דברים, שיש לו דעה, והוא לא אומר לי רק "טוב" או לעשות מה שנראה לי. ושהוא באמת מקשיב, ושהוא באמת אוהב אותי ומכבד אותי. ושהוא שטותניק, ומצחיק וציני לפעמים שבא לי להרוג אותו, אבל אני אוהבת אותו. כל כך. שנינו מאזניים, מאוהבים באהבה. וזה מיוחד לקום איתו בבוקר וללכת לישון איתו, אם אני פיקחית או שיכורה שהוא מלטף לי את הראש עד שאני נרדמת. המבט המבין שלו, הירוק בעיניים שלו, המשפחה שלו, הכל..כל הדברים הטובים אומרים לי לא לוותר. למרות שאני יודעת, שמהרגע שהוא עולה על המטוס, אני לא אראה אותו שנה. ומי יודע איפה אני אהיה אחרי השנה הזאת..?

עדיף שיהיה לי כיף עכשיו ויכאב לי אחר כך, אני מקווה שבדיעבד אני לא אצטער על זה.