הוא לא אוהב לשמוע על החיים שהיו לי לפניו. הוא לא מבין שכל זה נבע מאי הגשמה עצמית. מנסיון לחפש את עצמי, את מה שאני רוצה. הייתי יוצאת עם גברים. לפעמים לא הייתי חושבת הרבה ועושה מה שעשה לי טוב באותו רגע. זה לא היה ניצול מצידם, אולי אפילו ניצול מצידי. לא הייתי כל כך גרועה, כי היו כאלה שחתכו בגלל שלא הסכמתי לחיות לפי הדפוס שלהם או לקיים איתם יחסי מין אחרי כמה ימים ספורים. בסך הכל תקופה של סיפוק עצמי בלי לחשוב יותר מדי ובלי לדפוק חשבון.
והוא, גם הוא היה ועשה. אם זה כשהיתה לו חברה, או בלי חברה, או עם חבר ביחד וכל מיני צירופים מוזרים כאלה, שאני, טלית שאינה בכלל תכלת, לא היתה עושה. אני רוצה לדעת מה היה שם לפני, כי אני יודעת שהוא לא כזה. הוא התבגר והשתנה והבין שהכי טוב שיש לו מישהי כמוני. שמיישרת אותו. וחכמה. לא כמו הפוסטמות שהיו לו עם העגיל מעל השפה. (היה מקרה שראינו מישהי עם עגיל כזה הולכת ברחוב, ואמרתי לנדב שיראה איזה "עגיל שרמוטות", ככה זה נקרא בשפת התיכון פעם, יש לה. הוא קצת הסמיק ואמר לי שלחברה שלו לשעבר היה גם כזה. נחרדתי).
ועכשיו, עכשיו יש לנו תאריך פרידה, בשדה התעופה אי שם באמצע דצמבר. אני לא אצטרף אליו כנראה, גם לא אחרי חצי שנה, כי אני לא יודעת איפה אני אהיה.
ההוא, שהיינו עושים קצת שטויות כשהיינו חיילים בכל מיני פינות אפלות ביחידה שמע על זה. ומאז הוא לא מפסיק לדבר על כמה שהוא מתגעגע לזה. ושאני חייבת יום אחרי לדבר איתו. הוא לא מבין שאני כבר לא אותה אחת, וכנראה שיום אחרי אני אבכה ממש. ואני לא בטוחה שאני ארצה להכיר מישהו. ועל אחת כמה וכמה לשכב עם מישהו. אבל הוא גבר. וזה מה שחשוב לו. כלומר, הזין שלו. לא אכפת לו שתבוא אליו אישה שבורה נפשית אחרי שהחבר שלה בשנה האחרונה טס לדרום אמריקה והשאיר אותה פה עם עיניים אדומות וגעגועים. לא. אכפת לו רק שאני אתפשט. ואעשה את זה לאט, אם אפשר.
זה לא יקרה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
